מאגר סיפורי מורשת

שמי סימה קלינבורד. שם הנעורים שלי הוא גרובר. נולדתי בשנת 1948 ברומניה בבקאו.

אחי נולד אחת עשרה שנים לפני, ואני נולדתי מבלי שהורי תכננו ללדת עוד ילד. אמי היתה אחרי גיל ארבעים כשהיא ילדה אותי, ובזמנים ההם זה נחשב לגיל מאוד מאוחר. לפי מה שהיא סיפרה לי, הם לא ידעו על ההריון עד שלב מאוחר, ולכן היתה חייבת ללדת אותי. אבי נפטר כשהייתי בת אחת עשרה ולא הספקתי להכיר אותו מספיק.

סיפורי עוסק בחוויה שלי מחיי בקיבוץ:

היסטריה גדולה אחזה בי כשראיתי את עצמי, עם עשרים ילדים זרים. חבורה של ילדים, חלקם בגיל בת מצווה, וחלקם שנה יותר. בנים ובנות מכל קצוות העולם. אף אחד מאתנו לא ידע מה זה קיבוץ. נחתנו במקום יפהפה, וארבעה מדריכים קיבלו את פנינו בסימני ידיים ובשפה שלא הבנו. אמרו לנו להתחלק לארבעה ילדים בביתן.

סופי טובה, מירי ואני היינו בביתן אחד. "חדר הנזירות", כך קראו לנו. בבוקר למדנו, לאחר מכן עבדנו כשעתיים בגינון, בקטיף, במכבסה, בגן ילדים, כל אחד במקום אחר. היינו חופשיים לאחר מכן לנפשנו עד שעה שבע. בשעה שבע הלכנו לערב כיתה וכעבור שעה היינו אמורים ללכת לישון. כמובן שאף אחד לא הלך לישון, חלק שגעו את המדריכים, חלק מאתנו היה עסוק ברומנטיקה, ורק מעטים היו ממושמעים. אנחנו, "חדר הנזירות", היינו הכי אהובות על ידי כולם.

כל אחד מהילדים הגיע לקיבוץ בגלל קשיים שונים בבית, היתה לי אימא מבוגרת וחולה ואח שהיה לוקה בנפשו. החיים בקיבוץ היו גן עדן של חופש, ובעצם הצלחתי בזכות החופש, ולימוד הערכים, וכן בזכות המדריכים המצוינים שהיו לנו. החיים בקיבוץ היו שיעור נהדר של לימוד מה עיקר מה תפל, מה נכון ומה זאת אחריות. היינו כעשרים אחים ואחיות ויחד רבנו, אהבנו, טיילנו, למדנו. היינו במקלט כשהסורים ירו עלינו, אכלנו וישנו – הכל ביחד.

בגיל שבע עשרה עזבתי את הקיבוץ המגונן, כדי לפרנס את אמי ויצאתי לחיים האמתיים והקשים.

הזווית האישית

מיקה הנכדה המתעדת: נהניתי לעבוד עם סבתא כי למדתי הרבה על החיים שלה, והיה לי כיף להיות איתה.