מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מוניקה פרוכט, נולדתי ב 1949, ברומניה בעיר בוקרשט.

שם משפחה לפני הנישואין זה מנשק.  למעשה השם העברי שלי הוא  מרים, שם שנתנו לי כשהגענו לארץ. אבל כולם קוראים לי מוניקה. אני בת 72. נולדתי ב 1949, ברומניה בעיר בוקרשט. להוריי קראו יצחק ורגינה. אני בת יחידה במשפחה, אין לי אחים או אחיות. תמיד שיעמם אותי להיות בת יחידה, כי לא היה לי עם מי לשחק, לריב ולצחוק, והבטחתי לעצמי שלי יהיו הרבה ילדים.

ברומניה, הייתי תלמידה מצטיינת. אבל אף אחד לא ידע שאני יהודיה. הוריי הסתירו זאת, כדיי שלא אפגע. זה היה ממש קצת אחרי מלחמת העולם השנייה.  כשהורי החליטו לעלות לארץ ישראל, והמורה שמעה שאני יהודייה, עוזבת את רומניה ועולה לישראל, היא הייתה ממש בהלם. היו לי חברות רבות, אחת מהן עלתה לארץ אבל לצערי, לא שמרתי איתה על קשר (זה לא כמו היום שיש טלפונים)

ב1958- כשהייתי בת  תשע, עליתי באוניה לארץ עם הוריי. בימים הראשונים, התארחנו אצל המשפחה שלנו בחיפה. הייתי שם בבית הספר, וניכר היה השוני  בנראות ביני לבין הילדים, הרגשתי ממש שונה. משם הגענו למעברה בטבריה. הרבה חווית יש לי משם. מהצריפים, מהעגלה שמביאה קרח, מחימום אוכל על פתיליה, ומקלחת ממים שהרתיחו, ועוד חווית של פשטות, וצניעות כמו שהיה בתקופה הזו. הסתגלתי מהר מאוד. כדי לא להבליט שאני עולה חדשה, מיד התלבשתי כמו הילדים בארץ. במקום גרביים עד הברך לבנות, חצאית משובצת פליסה, וחולצה שעליה ג'קט תואם, קנו לי מכנסיים, סנדלים פשוטות, וכובע טמבל. עשיתי מאמצים רבים ללמוד את השפה העברית, כמה שיותר מהר.  מהר מאד לא הצליחו להבחין בכך שאני עולה חדשה.

כעבור שנה, עברנו לקריית חיים, לדירה צנועה שקיבלנו מהסוכנות. למדתי שם, הלכתי לפעולות של הצופים, ורקדתי ריקודי עם, ממש ישראלית.

את  סבא בובי (ובשמו העברי יעקב) הכרתי  כשהייתי בבית הספר בכיתה י"א. הוא היה בכיתה ראלית, ואני בביולוגית בתיכון קריית חיים. בט"ו בשבט בכיתה י"א שתי הכיתות, שלי ושלו, יצאו לטיול על חוף הים, מקריית חיים, עד עכו. וסבא ואני כל הזמן היינו אחד ליד השניה, והלכנו ביחד  ומאז התחברנו.

במהלך הלימודים בתיכון, פרצה מלחמת ששת הימים. כתלמידים היינו כוח עזר, שעזר למלא שקים של חול, בכניסות לבתים, כדי שאם יפלו פצצות לא יחדרו רסיסים לבתים. בחופשים היינו הולכים להתנדב בקיבוצים בסביבה בקטיף.

התגייסתי לצבא לשירות מעניין וייחודי  בזמן ההוא, ברפא"ל. שם עסקתי בתוכניות מחשב, ופענוח סרטי ניסויים, ובטכנולגיות של "פעם". התוכניות לא היו בזיכרון של המחשב אלא בניקוב כרטיסים, והמחשב היה ענקי במבנה בפני עצמו.

כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי ללמוד באוניברסיטה. למדתי גיאוגרפיה והיסטוריה. לימודים מאד מעניינים, שכללו הרבה טיולים, עוד דרך להכיר ולהתחבר לארץ ישראל. בהמשך עשיתי הכשר בהוראה. האמנתי שלחנך וללמד את דור העתיד, זו גם ציונות. עם השנים, עשיתי הסבה להוראת מחשבים בטכניון.

כשיצאתי לפנסיה החלטתי ללמוד משפטים, ולפתוח בקריירה חדשה, כעורכת דין בה אני עדיין עוסקת כיום.

בגיל 21 התחתנתי עם סבא, ונולדו לנו ארבעה ילדים, גלית, יוספה, מלכה ודודו. המשפחה התרחבה ויש לנו שלושה עשר נכדים. כולם גרים ברחבי ישראל. יש לי משפחה ישראלית כמו שחלמתי כשרק הגעתי לארץ.

הזווית האישית

אריאל – היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא. ממש עניין אותי הסיפור היפה שלה, על העליה לארץ והקליטה. למדתי הרבה דברים חדשים עליה. בעיקר על כמה חשוב היה לה להיות חלק מהחברה הישראלית.