מאגר סיפורי מורשת

שמי איתי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, רפי פרנקו. יחד אנו מתעדים סיפור מחייו ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

סבא רפי פרנקו, או בשמו הבולגרי-  פלי פרנקו, נולד בבולגריה בתאריך 2.11.1942 בעיר הבירה סופיה באמצע מלחמת העולם השנייה. כשהוא נולד, המדינה הייתה תחת שלטון נאצי, הגרמנים שלטו בבולגריה והתנכלו מאוד ליהודים, רצו לשלחם למחנות ההשמדה אך הממשלה הבולגרית והעם הבולגרי ניסו למנוע מהם לעשות זאת.

למרות ניסיונות המניעה, הגרמנים לקחו את סבא רבא שלי (אבא של סבא שלי) למחנה עבודה. במחנה העבודה הוא סלל כבישים ומסילות ברזל עבור הנאצים. שאר משפחתו של סבא שלי, והוא ביניהם, נשלחו לערי הפריפריה של בולגריה כדי שלא יהיו בעיר הבירה.

החיים בפריפריה היו מאוד קשים לסבא שלי, לא היה לו ולמשפחתו הרבה אוכל והייתה התנכלות תמידית של הנאצים כלפי היהודים. החיים היו קשים מאוד, אך לפחות הם לא נשלחו למחנות ההשמדה כמו במדינות אחרות כמו יוון, יוגוסלביה ומקדוניה. כשסבא שלי סיפר לי את זה, זה היכה בי נפשית מכיוון שזה מטורף בעיני שאבדן של אבא ושינוי מקום מגורים למקום שאתה לא מכיר, רק בשביל לשרוד במקום שבו מתנכלים אליך – נחשב מזל טוב כי לפחות אתה חי. משפט זה מאוד עזר לי להבין את האכזריות של הנאצים במלחמת העולם השנייה כלפי היהודים. סבא שלי מספר שלמרות כל הקושי, הוא שמח שהם נשארו בחיים.

כשנגמרה מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, סבא שלי ביחד עם משפחתו, חזר לעיר הבירה של בולגריה, סופיה, שם הוא פגש את אביו (סבא רבא שלי) אחרי שחזר ממחנה העבודה שהיה בו.

היהודים בבולגריה היו מאוד ציונים, הם מאוד רצו להגיע לארץ ישראל ובשנת 1948, כאשר הוכרזה מדינת ישראל כמדינה עצמאית, כל יהודי בולגריה, סבא שלי ביניהם, עלו לארץ ישראל. סבא שלי לא זוכר הרבה מהתקופה הזו אך הוא כן זוכר שהם עלו לארץ באונייה מוזנחת וצפופה והיו עליה אלפי אנשים, לכן לא היה להם הרבה מקום. הם ישנו על דרגשים (קרשי עץ) שהיו מסודרים אחד מעל השני במקום על מיטות. בנוסף, האונייה היטלטלה כמו אגוז בים, דבר שגרם לכולם לסבל רב והקאות. האוכל באונייה היה דל והם לא קיבלו הרבה כי לא היה מה לתת. ההורים של סבא שלי היו מרותקים למיטה בלי כוח לזוז אך למזלו של סבא שלי, נדנודי האונייה לא הפריעו לו כמו שהפריעו לאחרים ולכן יכל להסתובב באונייה בין הסיפונים.

סבא שלי עלה לישראל במהלך מלחמת השחרור. בישראל הם היו צריכים לגור בבתים ישנים ללא חשמל או תנאים מינימליים עד סוף מלחמת השחרור. רק אחריה הם התחילו לחיות חיים "רגילים".

סבא שלי עלה לארץ בגיל שש ולכן כשעלה, הלך לכיתה א'. הוא מספר שבישראל הוא קיבל את החינוך הטוב ביותר שהמדינה יכלה לספק באותו זמן. המדינה לאחר המלחמה הייתה מאוד ענייה ולא היה מספיק אוכל לכולם, לתקופה זו קראו תקופת הצנע. על פי סיפוריו של סבא שלי היו מחלקים אוכל בתלושים. את רוב הדברים לא ניתן היה לקנות, אך הם המשיכו לחיות בארץ למרות הקשיים מכיוון שהיו ציונים.

ילדותו של סבי הייתה מאוד קשה ומאתגרת בין אם זה בבולגריה, באונייה או בתחילת דרכו בארץ. אך למרות כל הקושי, הוא יצא מזה מחוזק ושלם וכיום הוא סבא מדהים ואוהב ואני שמח להיות הנכד שלו.

הזוית האישית

איתי הנכד המתעד: נהניתי מאוד לשמוע את סבא שלי מדבר על החיים שלו בבולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה, על עלייתו ותחילת חייו בארץ ולשאול אותו שאלות על עברו ומשפחתו שעניינו אותי. מאוד ריגש אותי לשמוע את סיפוריו על מלחמת העולם השנייה, חלק מן הדברים שאמר מאוד נגעו לליבי ואני אזכור אותם לעד. שמחתי מאוד לראות את סבא שלי כשהיה צעיר. התוכנית הזאת קירבה אותי ואת סבא שלי וחיזקה את הקשר שלנו. אני רוצה לאחל לסבא שלי בריאות ואריכות ימים.

סבא רפי: כאשר פנה אליי הנכד האהוב איתי כדי שאספר לו על דברים מהעבר שלי, מהקשיים שחוויתי בתחילת חיי, סוף סוף נוצר קשר הדוק יותר איתו. הוא הבין פתאום קטע שהוא לא ידע עליו בחיים שלי, חלק מחיי שהראה אותי באור אחר. הוא הבין באילו קשיים נולדתי ובאיזה חיים קשים המשפחה חיה תחת השלטון הנאצי וגם בעלייה לארץ במלחמת השחרור. הוא קיבל פרספקטיבה נוספת על מה שעברתי לפני שהוא נולד. איתי הוא נכד כמו כל שמונת הנכדים שיש לי, אני רוצה לאחל לו שיגשים את מה שהוא רוצה. יש לו הרבה כישרונות והרבה כיוונים, רק שיבחר בדרך הנכונה. אבל הכי חשוב הוא שאיתי יהיה בן אדם, שיתנהג בהגינות וביושר, לא כמו הפוליטיקאים בימינו.