מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה וולקוביץ, נולדתי בתאריך 16.9.1953 במדינת ישראל, בעיר תל אביב. הוריי, שהיו ניצולי שואה, החליטו לקרוא לי על שם אימא של אמי שנספתה בשואה ושמה היה שרה. שם המשפחה של סבתי לפני נישואיה היה גנצרסקי.

נולדתי חמש שנים לפני קום המדינה. המצב בארץ היה קשה מאוד, היו הגבלות בקניית מזון, וכל משפחה קיבלה פנקס תלושים שבו נאלצו להסתפק. לא היה ניתן לקנות בשר, דגים ומוצרי מאפה ללא הגבלה ולמרות הקשיים, הוריי השתדלו לא להחסיר ממני דבר.

בילדותי

ילדות

האווירה בבית לא הייתה שמחה, שהרי הוריי איבדו את כל בני משפחותיהם בשואה בפולין. אמי חנה סיפרה לי על קורותיה בשואה והסיפורים היו קשים מאוד. הגרמנים ירו בידה ורופא פולני סיכן את עצמו וטיפל בה והציל אותה. אמי ראתה כיצד מכים את אמה מכות רצח עד שיצאה נשמתה ומתה.

אמי נותרה בודדה בגיל 8 וחברה מבוגרת יותר לקחה עליה אחריות להמשיך במסע הקשה. הן ניזונו מקליפות של תפוחי אדמה ופיסת לחם יבש. באחת הפעמים אמי החביאה פרוסת לחם מתחת לכרית ונרדמה. כשהתעוררה, פרוסת הלחם נעלמה. חלומה של אמי היה לחתוך כיכר לחם לפרוסות ולאכול כרצונה. היו עוד סיפורים אכזריים ואני לא האמנתי כילדה שזה אכן קרה. עד היום הזה קשה לי לקלוט איך הוריי ניצלו והצליחו להקים משפחה בישראל. בנוסף, חובה היה לסיים את כל האוכל שבצלחת, אסור היה לזרוק פירור. ההורים היו חרדים ומנעו ממני ומשתי אחיותי יציאה לפעילויות שלא היו במסגרת בית הספר.

גרנו בדירת חדר אחד והשירותים והמטבח היו משותפים לשלושה משפחות שגרו בקומה. למרות כל העוני והדלות, שיחקנו במשחקי חברה והיה קשר טוב בין השכנים וילדיהם. למדתי בביה"ס יסודי חיים נחמן ביאליק בתל אביב. לצערי ביה"ס נהרס לפני כעשר שנים והוקמה גינה במקומו. בשעות אחר הצהרים בילינו עם חברים בשכונה בקרבת הבית בניגוד להיום, שרוב הזמן הילדים מבלים בבית מול מסך. יצרנו משחקים מעצימים שמצאנו בטבע למשל – חמש אבנים, חרצנים של מישמש (גוגואים), שלושה מקלות , ים-יבשה, קלאס, קפיצה בחבל, חמור חדש וכו'. הקשרים עם החברים היו אמיתיים ונותרתי בקשר הדוק עם שלוש חברות ילדות.

לאחר סיום ביה"ס יסודי למדתי בתיכון עירוני ס' ביד אליהו שהיא שכונה בדרום תל אביב . גם חברות ילדותי המשיכו עימי. לאחר מכן התפצלו דרכנו, חלק הלכו לשרת בצבא ואני המשכתי ללמוד בסמינר המורים לווינסקי שבתל אביב. במהלך הלימודים נישאתי לשמעון וולקוביץ בגיל 20. גם חברותיי נישאו. כשנולדו הילדים, נהגנו לצאת ביחד לטיולים משותפים.

מקצוע ועיסוק

למדתי בסמינר ארבע שנים ולאחר מכן התחלתי לעסוק בהוראה בגיל 23. במקביל נולדו שני ילדי הבוגרים שרון (הבכור) בתאריך 13.4.1975, ענת בתאריך 24.2.1978  ולאחר כ-11 שנים נולד בן הזקונים, עדי, בתאריך 26.2.1989.

בתחילת דרכי בהוראה עבדתי בעיר בת ים בביה"ס הרצל במשך שבע שנים ובבית סוקולוב שבע שנים. לאחר מכן עברתי דירה לעיר חולון ושם עבדתי ולימדתי בביה"ס משה שרת. בתקופה זו הילדים נתנו כבוד למורים והייתה משמעת טובה. הייתי מחנכת כיתה ובעיקר לימדתי מתמטיקה וגאוגרפיה בכיתות ז'-ח'. בתקופה זו לא היה חטיבות ביניים, הלימודים בביה"ס נמשכו מכיתה א' עד כיתה ח'. עסקתי בהוראה 30 שנה ויצאתי לגמלאות בגיל חמישים ושניים.

גמלאות

יצאתי לגמלאות בשנת 2005 כאמור, לאחר 30 שנות עבודה, ואני מרגישה שיצאתי מעבדות לחירות. בשנות עבודתי הייתי מחוייבת לנהלים של המסגרות השונים: מנהלים, מפקחים, הורים ותלמידים. לאחר שפרשתי אני יוצרת לעצמי מסגרות כרצוני ומנסה להגשים חלומות כמורה לגאוגרפיה. אני אוהבת מאוד לטייל בארץ ובעולם, הגעתי למקומות מרתקים: הפיליפינים, הודו, סין, תאילנד, ויאטנם וקמבודיה. ביבשת ארה"ב הייתי בחלק המזרחי והמערבי, טיילתי בצ'ילה, פרו, ארגנטינה ולאחרונה בקוסטה ריקה המדהימה בנופיה. בקוסטה ריקה השתתפתי בהרפתקאה חוויתית של אומגה ורכיבה על סוסים והפגנתי אומץ רב. אני מנויה לקאנטרי בחולון ומשתדלת להגיע מדי יום לעשות פעילות גופנית ולהשתתף בחוגים על מנת לשמור על בריאות תקינה. בנוסף אני משחקת ברידג' כעשר שנים עם קבוצת חברות חביבה ונהנית מאוד. פעם בשבוע אני יוצאת להרצאות בראשל"צ יחד עם חברות הילדות שלי. ההרצאות הם בנושאים מגוונים ופעם בחודש מתקיים טיול בארצנו. לצערי, לפני כשמונה שנים נפטר בעלי שמעון וולקוביץ בגיל ה66 לחייו ממחלה קשה.

מסר לדור הצעיר

מדינת ישראל, שחוגגת 75 שנה לקיומה, הוקמה בזכות שישה מיליון היהודים שנספו בשואה. לפני הקמת המדינה היינו מפוזרים בארצות שונות בעולם. העמים השונים לא אהבו את היהודים והעלילו עליהם עלילות שקר קשות ומשונות. לאחר 2000 שנות גלות וטבח של שישה מיליון יהודים ללא סיבה, העולם הבין שגם ליהודים יש זכות למדינה.

במהלך 75 שנות קיומה של המדינה היו מלחמות ומבצעים רבים. אנו שואפים לשלום עם שכנותנו: סוריה, לבנון, איראן, ועוד. הצעירים שנולדו בארץ לשפע וחיים טובים יחסית לא מעריכים את הקיים ולפעמים מזלזלים. יש חלק מהדור הצעיר שעוזב את הארץ ומחפש הרפתקאות. ניכר גם בימינו כי קיימת אנטישמיות בעולם ואין לדעת שלא תפרוץ שואה נוספת במדינה כלשהי, לכן אנו חייבים להיות חזקים ומלוכדים במדינתנו ולשמור עליה.

הזוית האישית

עידו הנכד המתעד: המפגש עם סבתא היה לי מעניין מאוד, למדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליה: למדתי שהיא עלתה יחד עם הוריה לארץ מהשואה. היא אישית לא הייתה בשואה, אבל שמעה סיפורים קשים מאמה, שכן חוותה את השואה. הערך שליווה את סבתא שלי בחייה לדעתי הוא גבורה, כיי היא התמודדה עם קשיים בחייה. לסיכום, היה לי כיף מאוד, מעניין ומלמד.

סבתא שרה: עידו היקר! נהניתי מאד לבלות עמך זמן איכות ולספר לך על ילדותי. ריגש אותי לחזור במנהרת הזמן לילדותי ולשתף אותך בחברויות ובמשחקים בהם שיחקתי בעבר הרחוק. אני חושבת שמאוד חשוב להעביר את המידע לדור הצעיר שלא יחשוב שלא היתה לנו ילדות. התרגשתי במיוחד שאמרת לי בסיום התכנית שאתה שמח שנולדת לתקופה של היום, לתקופה של שפע ללא מחסור. אני מקווה שגם אתה נהנית ולמדת מהתכנית.