מאגר סיפורי מורשת

היינו ילדים וזה היה מזמן

שמי שרה מושקוביץ בכר, נולדתי וגדלתי ברמת גן כבת יחידה להורי יהודית ואבא בכר.

שם המשפחה שלי בילדות – בכר, והפירוש שלו הוא בעצם שניים. ביידיש בכר זה גביע בעברית בכר זה גמל צעיר. לא שינו את השם, זה משפחת אבי מהבית. נולדתי ברמת גן, ליהודית ואבא בכר. אני בת יחידה, אין לי אחים ואחיות, אבל לאבא שלי הייתה ילדה. ואישה שנספו בשואה. לאימא שלי, אני הבת היחידה.

הייתה לי סבתא, אימא של אימא שלי, שעלתה לארץ בשנת 1935. וגרה ברמת השרון, עם אחות של סבתא יהודית. לאבא שלי לא נשארה בכלל משפחה.

ההורים שלי בנו בית ברמת גן והייתה להם חנות ספרים, צעצועים, מכשירי כתיבה ושם גדלתי. אני נקראת על שם סבתא שלי, אימא של אבא שלי, שקראו לה שרה, וגם היא הייתה בת יחידה.

גדלתי ברמת-גן ברחוב נגבה 29, למדתי מכיתה א' בבית ספר "פרדס" עד כיתה ח'. בכיתה א למדנו  בין השעות: 12:00-16:00, זה נקרא משמרת שנייה,למדו בשתי משמרות, כי לא היו אז מספיק כתות. מכיתה ב' למדנו כרגיל.

שיחקנו הרבה מאוד משחקים בחוץ, מחבואים, תופסת. הלכנו לסרטים בבתי הקולנוע "לילי" ו"גלאור". מאוד אהבתי ממתקים במיוחד חלבה מצופה שוקולד, עוגות עם קרם. תמיד אחרי הסרט הלכנו לקונדיטוריה לקנות עוגה.

מגיל מאוד צעיר עזרתי להורי למכור בחנות, במיוחד בסוף הקיץ ובתחילת שנת הלימודים כשהיה עומס גדול.

החנות של הורי – ספרים מכשירי כתיבה וצעצועים

לקראת סיום כיתה ח' נבחנו במבחן שנקרא סקר. הציון בו היה מאוד חשוב כדי להתקבל לתיכון טוב.

כשהתוצאות שלי ושל עוד ארבעה ילדים לא הגיעו, אמי נסעה במיוחד לירושלים, למשרד החינוך כדי להביא את התוצאות. בזכות התוצאות והציונים קיבלו אותי לתיכון "בליך" ברמת גן. בתיכון היתה משמעת מאוד נוקשה, עמדנו בתחילת כל שעור מתוך כבוד למורים, היתה תלבושת אחידה ואפילו אסרו לבוא בג'ינס לבית הספר. אחרי התיכון למדתי בסמינר למורים, דחו לי את השרות הצבאי. במהלך הלימודים התחתנתי ולכן לא שרתי בצבא ועל כך אני מאוד מצטערת. החלום של הורי היה להקים משפחה, לעזור תמיד לאנשים נזקקים ובמיוחד לתת כבוד לכל אדם.

כילדה הלכתי לבית ספר, חזרתי מבית ספר. שיחקתי עם חברים וחברות ברחוב ולפעמים עזרתי להורים שלי למכור בחנות שהייתה להם ברמת גן חנות של ספרים, צעצועים, מכשירי כתיבה, ממש כיפית. הייתי חברה בתנועת הנוער הצופים לשם הלכנו עם החברים, הייתה לנו פעולה כל שבוע. בקיץ נסענו לים, לים תל אביב. היו לנו הרבה חוויות.

אחת החוויות שאני מאוד זוכרת, כשלמדתי בכיתה ז' סיימו לבנות את בית היולדות בתל השומר ובדיוק בט"ו בשבט לקחו אותנו כולנו לטעת עצים סביב בית היולדות, כן במקום יום הלימודים. ולימים, ילדתי את מירי בתי הבכורה בתל השומר, בבית היולדות שסביבו נטעתי עצים.

חגגנו את חג שבועות ברמת גן, כולם נסעו למקום מיוחד, במרכז רמת גן הביאו את הסלים וערכו טקס הבאת ביכורים.

הייתה לי מורה, בכיתה ז', ח' מורה לספרות ולשון. ברמת גן למדו עד כיתה ח' . עד היום אין חטיבת ביניים ברמת גן. והיא הייתה קטועת יד. הייתה לה רק יד אחת, והיד השנייה הייתה פרוטזה, יד תותבת. תמיד הסתכלנו על זה, כי זה היה משהו מאוד שונה. לימים גילינו כשהייתה נערה בירושלים במלחמת השחרור היא שמשה כקשרית, היא רצה בין העמדות ופגז, פגע בה וקטע את ידה, והיא הייתה מורה מאוד מאוד טובה.

מקצוע בו בחרתי – הוראה וחינוך

בחרתי להיות מורה, כבר מגיל מאוד צעיר. תמיד מאוד אהבתי לעזור לילדים וללמד, וכשהייתי ילדה שיחקתי עם החברות שלי בכיתה ומורה. החלטתי ללכת ללמוד בסמינר. פעם זה היה סמינר. היום קוראים לזה מכללה, להיות מורה ואפילו המחנך שלי בכיתה יב' שאל אותי. למה אני הולכת להיות מורה? אמרתי לו כי אני אוהבת ללמד ולעזור לילדים. אז לא חשבנו שזה שכר נמוך או גבוה, פשוט עשינו את מה שאהבנו.

בתור ילדה אהבתי לקרוא, קודם כל מאוד אהבתי לקרוא תמיד. הספר שהכי אהבתי בתור ילדה, קראו לו האסופית, אן שרלי, אן מאבונלי, ואני חושבת שקראתי אותו לפחות 10 פעמים. כשהיינו ילדים היו סדרות, למשל הייתה סדרה "החמישייה הסודית", זו סדרה שמתרחשת באנגליה כולנו קראנו את הספרים האלה, כל החברים מהכיתה ומבית הספר.

בשנות ה-80 הייתי כבר בת שלושים. פעם היו טלפוניים ציבוריים, לאנשים לא היו טלפונים. חיכו שלוש שנים בתור לקבל טלפון. למזלנו, לאבי הייתה חנות ולכן קבלנו טלפון בפחות זמן. אנשים באו לצלצל מהחנות ושילמו על כך כסף. הסתדרנו נהדר גם בלי כל המכשירים, הלכנו אחד לשני, שלחנו מכתבים וגלויות ושוחחנו בינינו כל הזמן.

ילדותי ברמת גן

למדתי בסמינר הקיבוצים, שרוב הסטודנטים היו בני קבוצים. הלימודים לא היו קשים אלא מאוד מהנים. מהשנה ראשונה נתנו לנו ללמד בכיתות. פגשתי אנשים מאוד מעניינים והכרתי מרצים שעד היום אני משתמשת במה שלימדו אותי.

חינכתי כיתה ה'-ו',  שזכורה לי ככיתה הקשה ביותר, בגלל בעיות משמעת של מספר תלמידים. במיוחד שניים שלשניהם קראו אודי. היה לי קשה, כי גם אני לא נהגתי בדרך של לחזק את הטוב, בעיקר הענשתי. מהניסיון עם הכיתה למדתי שיש לשנות את הדרך, המשכתי לחנך עוד הרבה כיתות אחריהם. במהלך שנות עבודתי, יצא שהייתי גם המורה של הבן שלי, זה היה מאוד לא פשוט, לימדתי אותו רק שעה בשבוע. לפני השיעור הראשון אמרתי לו שהוא לא יכול לקרוא לי אימא בכיתה, רק שרה. מאז ועד היום הוא קורא לי שרה. למבחנים הוא למד, לבד בעצמו, לימדתי אותו רק גיאומטריה, הוא תרגל בספר. באחד המבחנים בגיאומטריה הוא כתב שגודל הזווית הוא 999 במקום 99 ולכן הורדתי לו נקודה והציון היה רק 99 עד היום הוא לא סולח לי.

אבא שלך הוא הילד השלישי שלנו, יש לו אחות גדולה, מירי, ואח עמיחי. אבא היה ילד מאוד נוח וחברותי, רק שכל פעם הוא נפצע ולכן היינו הרבה פעמים בבית חולים. לאבא הייתה קבוצת חברים במושב מגיל שלוש ועד היום הם תמיד היו ביחד.

בכל שנותיי כמורה למדתי תמיד דברים חדשים. כשהתחילו להכניס מחשבים לבתי הספר, מיד לקחתי קורס ולימדתי שמוש במחשב בבית הספר. בהמשך הציעו לי ללמוד תכנית האצה במתמטיקה שהייתה מאוד חדשנית ופורצת דרך. שלבתי את התוכנית בבית הספר והמשכתי כמדריכה בתכנית. עברתי ללמד בחטיבת ביניים וגם שם השתלמתי וחידשתי את דרכי ההוראה והחינוך.

אני רוצה תיקח איתך צידה לדרך: תמיד ללמוד ולחדש, כדי שתתקדם .

להיות אדם

בחרתי לספר לך על אירוע מיוחד שחוויתי במהלך בקורי בפולין והאיר לי הרבה מאוד אירועים שליוו אותי בכל שנותיי.

אבי היה ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו. בכל שנות ילדותי ובגרותי שלחו מדי כמה חודשים  חבילות למשפחה בפולין. בגדים שאספו מכל המשפחה, דברי מזון וכסף. ידעתי תמיד ששולחים לגוי, לא ידעתי את שמו ולא תמיד סיפרו לי למה?

כשבגרתי אבי סיפר שהגוי ומשפחתו הצילו אותו במהלך המלחמה, והמשפחה הוכרה כחסידי אומות עולם על ידי יד ושם.

תעודת חסיד אומות העולם

נסעתי לפולין רק לאחר שאבי נפטר.

הצלחתי לאתר את בנו של הגוי דרך "יד ושם". במהלך הביקור בפולין נסענו אליו, לביתו שבו הוסתר אבי במשך עשרה חודשים במרתף קטן מתחת לבית.

אבי תיעד את קורותיו ואני רוצה לעביר את המסר:

"בשעת לילה מאוחרת כשסופת שלגים משתוללת בחוץ יצאתי מעיירתי, תועה בדרכים הגעתי לעיירה סמוכה והקשתי על חלונו של איכר דל ואביון שלעיתים עזרתי לו בהלוואות. השמועות ספרו שהוא גונב או שודד אנשים. בזמנים רגילים לא הייתי מעז לדפוק על דלתו, אך הייתי מיואש וחולה והחלטתי שאין לי יותר מה להפסיד. מעולם לא הבנתי מה הניע את האיש הגס הזה, ששם כה רע יצא לו בקרב יהודים וגויים כאחת, לגלות יחס אנושי כזה, לסכן את חייו ואת חיי אשתו ולחלוק את לחמו הדל עם יהודי נרדף וחסר ישע.

האיכר ואשתו הכניסוני לביתם עזרו לי להתרחץ ונתנו לי בגדים נקיים. שלושה ימים קדחתי מחום והם טפלו בי במסירות רבה. כשהתאוששתי הראה לי האיכר מכתב מאשתי שבו ספרה שהיא כלואה עם יהודים ובקשה ממני שאם אשאר בחיים אני חייב לנקום ולספר לשאר העולם את אשר עשו הגרמנים ליהודים.

החלטתי לצאת ולהסגיר את עצמי לגרמנים.

האיכר רדף אחרי והזהיר אותי לא לעזוב את הבית ללא ידיעתו. מעתה אסתיר אותך, תשב במרתף במשך כל היום ורק בלילה תוכל לצאת. המרתף היה בור קטן שבו שמרו כרוב ותפוחי אדמה. שלוש פעמים ביום הביאו לי מעט אוכל. סכנה גדולה נשקפה למשפחה שהסתירה יהודים. אם היו מגלים שהאיכר מסתיר אותי היו מיד הורגים את כל משפחתו ושורפים את ביתו.

בשעת לילה מאוחרת הרשו לי לצאת, פעם בשבוע להתרחץ. כך משך עשרה חודשים החביא אותי האיכר במרתף ביתו מסכן את עצמו ואת משפחתו.

כשגדלה הסכנה החלטתי לברוח. יצאתי לשדות והתחלתי להסתובב. נודע לי שבקרבת מקום פועלת יחידת פרטיזנים רוסיים. כדי שאוכל להצטרף אליהם עלי להשיג נשק. פניתי חזרה אל האיכר וספרתי לו על כך. בנו בן השבע נזכר שבתוך הבאר שבקרבת הבית יש נשק שנזרק על ידי חיילים פולניים שברחו מהגרמנים.

בית המחבוא בפולין

בשעת לילה מאוחרת הוציא הבן את הנשק ומסר לי אותו. בזכות אותו ילד נשארתי בחיים.

הצטרפתי לפרטיזנים הרוסיים שלחמו ביערות ובכפרים נגד הגרמנים. ביום נחנו ובלילה יצאנו לפעילות נגד הגרמנים. עד לסיום המלחמה נשארתי עם הפרטיזנים. כשהסתיימה המלחמה נותרתי לבד ללא כל משפחה, הורי, אחי ואחיותיי, אשתי ובתי נרצחו על ידי הגרמנים. חזרתי לעיירה אל בית האיכר העברתי אליו את נחלת משפחתי כאות תודה על שהציל אותי."

כשהגענו לבית הבנתי כמה אומץ היה צריך כדי להסתיר יהודי, איזו מסירות ואנושיות גילו האנשים הפשוטים בשעת הסכנה הגדולה ביותר.

הורי גידלו אותי עם מסר מאוד חשוב להיות אדם, לראות את הטוב באדם ולעזור לכל אחד בדרך המתאימה לו, לראות מישהו ולא משהו כאמא, כמורה, וכיום כסבתא חשוב לי מאוד לשמר את הסיפור לדורות הבאים.

נכדי והנינים של הורי הניצחון שלנו

נכדי והנינים של הורי הניצחון שלנו

הזוית האישית

עומר: היה לי כיף ומרגש, למדתי על סבא רבא שעבר חיים מאוד קשים. המפגשים עם סבתא הכירו לי את המשפחה שלה, שהיא טובה גם בשימוש במחשב. בקרתי ברמת גן בבית שסתבא גדלה בו. למדתי לא לשפוט אנשים רק על פי המראה אלא על פי משהוא אומר או עושה עבורך.

סבתא שרה: המפגשים עם עומר אפשרו לי להעלות זכרונות מילדותי ולהראות לעומר כמה הם משמעותיים. היה לי מאוד חשוב להעביר לו מסרים שמלווים אותי כל חיי ואותם קבלתי ממשפחתי.