מאגר סיפורי מורשת

קשר רב דורי, במסגרת "תכנית אדמס", הסטודנטים העלו את סיפורי בני משפחתם. בטקס זכרון של סטודנטים מ"תכנית אדמאס" באוניברסיטת תל אביב לציון יום הזכרון לנספי אתיופיה שנפלו בדרכם לישראל שהתקיים ביוני 2016. הציגו הסטודנטים בתכנית את סיפורי עליית בני משפחתם. אביאל אליהו מהחוג להנדסה ביו רפואית באוניברסיטת תל אביב מביא את סיפורה של אמו טובה. אליהו שעלתה מאתיופיה מהעיר אוזבה בשנת 1989. 

"שמי הוא אביאל אליהו, אני אספר לכם כאן את הסיפור של אמא שלי בסגנון של יומן, זהו סיפור אחד שהוא חלקיק מעשרות אלפי סיפורים שונים, כל אחד מהם מיוחד במינו, מרגש, עצוב והכי חשוב: מלא בערכיות.

"יומני היקר שלום, עשית את זה! הגעתי לירושלים! הגעתי לארץ הקודש!

טוב אני קצת מקדימה את זמני, עדיף להתחיל מההתחלה.

קוראים לי טורונגו אברהם, נולדתי בעיירה קטנה בשם אוזבה, בת שישית למשפחה של איכרים יהודיים. הכפר שבו גדלתי היה מדהים! נאחלים זורמים בכל מקום, שדות ירוקים רחבים, שטחי מרעה ענקיים, חיות בר, כל היופי של הטבע במקום אחד. בילדותי באוזבה עזרתי להורים בכל הקשור לטיפול בבית: הכנתי אוכל, ניקיתי את הבית, שמרתי על הצאן והבקר, תפרתי בגדים ועוד דברים רבים. יום אחד הגיע דודתי לביתנו בלילה בשקט, בלי הודעה מוקדמת ובלי סיבה גלויה לעין ודיבר עם אמא, לאחר כמה זמן הן לקחו אותי לצד ואמרו לי שיש קבוצה של מאות יהודים שמתכננים להגשים את החלום בן 2500 השנה – לעלות לירושלים!

מכל בני המשפחה שלנו אני נבחרתי לעלות לארץ ביחד עם דודתי!

לא האמנתי למשמע אוזניי, ההצעה הזאת הייתה שמחה אדירה! סוף סוף אזכה להגיע לירושלים אני אבות אבותיי חלמנו עליה במשך כל כך הרבה זמן!

מצד שני אני צריכה עכשיו לעזוב את משפחתי האהובה ולצאת למסע מסוכן שאני לא יודעת אם אצליח לשרוד אותו, ללא משפחתי האהובה ולהפקיד את חיי בידי זרים שיובילו אותי בבטחה.

הכנתי את הציוד למסע, נפרדתי מהמשפחה ובאישון הלילה יצאנו למסע! אני לא יודעת במדויק כמה היינו אבל ראיתי מאות משפחות! ילדים, נערים, מבוגרים, תינוקות, כולם רצו להגיע לארץ ישראל. שילמנו למורה הדרך שייקח אותנו בבטחה לסודן. מורה הדרך הסביר לנו על הסכנות הרבות במסע והמליץ שנלך בלילה ונישן ביום, וכך עשינו. הוא הוליך אותנו כמה ימים ואז החליט להפסיק. נאלצנו לעבור למורה דרך אחר ושוב פעם לשלם לו כסף שייקח אותנו בבטחה, ברגע הזה הבנו שאנחנו הולכים להחליף הרבה מורי דרך ולשלם הרבה כסף. כל הדרך פחדתי מכל הסכנות הטמונות במסע, פחדתי מחיות טרף, פחדתי משודדים, פחדתי שאולי אמות ברעב, אבל המשכתי ללכת. כל יום מספר האנשים שהיו אתנו התדלדל, עוד תינוק מת, עוד אישה שנטרפה, עוד גבר שנרצח… אבל אני שרדתי במזל והמון בזכות דודתי האהובה שתמיד ידעה איך לגרום לי לשמור על חיוך.

לילה אחד בזמן שהלכנו נפלתי לתוך בור ושמה נשרטתי מגזע, כאב לי כל כך וירד לי הרבה דם, הייתי בטוחה שגם אני אצטרף לעשרות הנופלים במסע, אבל במסע הזה אסור להיות חלשים, חייבים להמשיך! שמו לי כמה בגדים על הפצע בתקווה שזה יחזיק עד ההגעה לירושלים ולמרות הכאבים העזים והגעגועים לבית המשכתי.

עוד יום עובר, ועוד יום עובר, עוד יום של רעב, עוד יום של צמא, עוד יום של מחלות, עוד יום שבו אנשים מתים מסביב.

לאחר חודש וחצי של הליכה במדבר החם ראינו את הסוף, הגענו לגבול סודן. מתוך המאות הרבים שהתחילו את המסע נשארו בקושי כ – 300 אנשים, כולנו היינו תשושים, רעבים ועייפים, אך ידענו שהנורא מכל רק מתחיל.

שילמנו למורה הדרך האחרון שייקח אותנו דרך הנהר שמפריד בין המדינות, לקחו 12 אנשים בסירות שמתאימות לשלושה אנשים במקרה הטוב, רבים נפלו למים וטבעו וברי המזל ביניהם הצליחו לשחות לצד השני.

הלילה היה קר, חלק באו רטובים מהשחייה ורעדו מקור אבל בכל זאת הגענו לסודן! מכאן רק להמשיך לעיירה שבה אמורים לאסוף אותנו וסוף סוף נגיע לארץ ישראל. רק שהמזל לא האיר לנו פנים, רגעים ספורים לאחר כניסתנו לגבול סודן הגיע המשטרה ועצרה את כולנו, אם הסודנים יגלו שיש קבוצה של יהודים שרוצה לעלות לארץ ישראל הם ירצחו אותנו על המקום.

הובלנו לחקירות. אני לא יודעת איך החקירות בארץ הקודש מתרחשות, אבל בסודן, סיוט לא מתחיל לתאר את גודל האכזריות: לקחו אדם אדם והתחילו להכות במקלות ממוסמרים, אנשים צרחו ודיממו בכל גופם, אבל לא נשברו. אף אחד לא גילה שאנחנו יהודים.

כשהתחלנו לראות את האנשים חוזרים הפחד נכנס, מתי יהיה תורי? או תור דודתי? או הקרובים אליי? כל אחד חיכה בשתיקה רועמת, וכשחשבנו שכאן נגמרה רשעות החוקרים ראינו שמול עיננו נחפר בור ענקי שישמש כקבר בשביל כולנו, רצו לקבור אותנו בחיים. האם בשביל זה סיכנתי את חיי? בשביל למות בסודן בתוך קבר אחים ענקי? אם זה רצון האל אז ככה יהיה.

למזלי לא זה היה רצון הבורא. לפני ש"זכיתי" להיחקר הגיעו אנשי המוסד תחת כיסוי של הצלב האדום ושיחררו אותנו! כמובן שאנחנו העמדנו איתם פנים שהם ארגון שעוזר לנזקקים והם לקחו אותנו תחת חסותם: הביאו לנו מים, אוכל ואוהלים לישון בהם. כל כך שמחתי! הגיעה הישועה! הדרך לירושלים לא נראתה קרובה יותר. עבר יום ועדיין לא עלינו, אבל זה בסדר, וכך עובר עוד יום, ועוד שבוע, ועוד חודש וירושלים לא מתקרבת. במחנה התנאים היו נוראיים: מחלות, זיהומים, אוכל ומים מקולקלים, האוכל היה כל כך זוועתי שביום אחד החלטתי לא לאכול יותר את האוכל שלהם, למרות הרעב לא הסכמתי לאכול שוב את האוכל.

לאט לאט הגיעו כאבי בטן, סחרחורות, כאבי ראש ובסופו של דבר התמוטטתי. לקחו אותי לבית החולים לטיפול, האוכל של בית החולים היה נורא יותר מהאוכל של המחנה אז המשכתי לא לאכול, שוב המזל האיר לי פנים וגם כאן המוסד נחלץ לעזרי ונתן לי ארוחות מאתיופיה שאחרי כל כך הרבה חודשים התגעגעתי אליהם כל כך! לטעום שוב את המטעמים של אתיופיה היה שווה כל רגע.

אחד הרופאים פיתח אליי חיבה יתרה במהלך החודשים שבהם הייתי בבית החולים: הוא נתן לי יחס חם ואוהב, הביא אוכל (למרות שזרקתי את רובו בגלל שהבשר לא כשר)ובסופו של דבר כשעמדתי להשתחרר, הוא אף הציע לקחת אותי תחת חסותו, הוא יטפל בי, יאכיל אותי וידאג לכל מענה שאצטרך. אני כמובן לא רציתי את הגורל הזה, אז יום לפני השחרור קראתי לבת דודתי וביחד ברחנו מבית החולים לכיוון המחנה הענק, כך שלא יכלו למצוא אותנו.

אחרי עוד כמה שבועות של המתנה במחנה הנוראי סוף סוף התחלנו לראות את האור בקצה המנהרה! המוסד התחיל להעביר אותנו ממקום למקום, פעם לעיר הזאת, אחר כך לעיירה שמה, אבל לא היה לי אכפת כי ידעתי שבקרוב נגיע לירושלים!

בחלק הסופי לפני העלייה נאלצתי להיפרד מדודתי האהובה אחרי שליוותה אותי בכל המסע וחיזקה אותי מאוד, אספו אותנו בקבוצה של 12 אנשים בדירה ואמרו לנו שבכל רגע אנחנו עומדים לעלות, למרות שכבר 9 חודשים אומרים לנו דברים דומים אני התרגשתי מאוד!

בלילה שקראו לנו ליציאה אחת המשפחות איבדה את התינוק שלה, האמא והאבא היו באבל כל כך גדול שהם צעקו צעקה גדולה ועצובה… הם ידעו שאם הסודנים יבינו שאנחנו יהודים הכול ירד לטמיון, אבל הם לא רצו לוותר על התינוק שלהם ולתת לו קבורה יהודית. בלב כבד החלטנו להשאיר את התינוק כמו שהוא, בלי קבורה ובלי חצי קבורה, הכול בשביל שלא נחשף.

הובילו אותנו בלילה לתוך משאית צפופה, אנשים מחצו אנשים, לא היה אוויר ואנשים רבים אפילו נפטרו בנסיעה… הגענו למדבר בשקט, בלי לומר מילה. ידענו שאם ישמעו אותנו הכלי הרס. לאחר כמה שעות של המתנה הגיע המטוס ואתו השמחה השקטה שכל אחד ואחת מאתנו נשא בליבו: הגשמנו את החלום! אנחנו עולים לארץ ישראל! אבל באיזה מחיר? כמה אנשים מתו בדרך בשביל לעלות לירושלים? כמה סבלנו? כמה זמן היינו צריכים ללכת יחפים במדבר בלי מים ואוכל? רבים איבדו את בני משפחותיהם, האם ככה אנחנו נתחיל את חיינו בארץ הקודש?

קשה לדעת, אבל דבר אחד בטוח: הגשמנו את החלום, עלינו לירושלים.

העשרה

תכנית אדמס – אוניברסיטת תל אביב"תכנית "אדמאס" , בתרגום מאמהרית "אופק" , היא תכנית הפועלת להנגשת ההשכלה הגבוהה ליוצאי אתיופיה. המדור לקידום סטודנטים מחויב לקידום אוכלוסיות מגוונות בקהילת הסטודנטים ושואף לאפשר לסטודנטים יוצאי אתיופיה, הזדמנות  להתקבל ולסיים בהצלחה לימודים גבוהים". 

תערוכת יהדות אתיופיה – בית התפוצות

"בית התפוצות היה בין המוסדות הראשונים שתיעדו את עלייתם של יהודי אתיופיה ב"מבצע משה" ואת ראשית קליטתם בארץ בשנים 1984 – 1991. דורון בכר, אז צלם בית התפוצות, נשלח לתעד את חיי היהודים באתיופיה והמשיך את התיעוד עד שנות ה-90 של המאה שעברה. כיום קיים בארכיון בית התפוצות אוסף נדיר של כ-10,000 תצלומים המספרים את סיפור צעדיהם הראשונים של יהודי אתיופיה". אתר בית התפוצות

תשע"ו, 2016