מאגר סיפורי מורשת

אסתר סרצי (מורלי) נולדה בתאריך 25.8.1951 בעיר דבדו במרוקו להוריה מרים ואברהם.

אסתר מספרת: "קראו לי אסתר על שם אחות של אבא שלי. אבא שלי התייתם כשהיה תינוק קטן ואחותו, כשהייתה נערה, גידלה אותו. כמחווה אליה הוא קרא לי על שמה.

כל בני משפחתי הם ילידי מרוקו, עלינו לארץ בשנת 1954. העלייה התחילה בשנת 1948 ולקח המון זמן להגיע לארץ , מכיוון שתוך כדי תהליך העלייה שערי הארץ נסגרו ונתקענו בדרך.

גדלתי בעין כרם, כפר ציורי ויפה. הייתה לי ילדות מאוד שמחה והיו לי הרבה חברים ושיחקנו המון בחוץ בניגוד להיום. היו לי חברות שלהורים שלהם היו עדרי צאן והיינו הולכים המון ליערות, היו מנגנים המון, אחרי זה הלכנו לבתים שלהם ואימא שלהם הייתה מפנקת אותנו במאכלים תימניים והטעם עדיין בזכרון.

רציתי לספר על אמי מרים, שהייתה עקרת בית ויחד עם זאת תמיד חשבה איך לעזור לאחר. היה לה חשוב לעזור להמון אנשים כמו ילדים או מבוגרים בודדים, למרות שהיינו שישה ילדים. אמי התחתנה בגיל מאוד צעיר ובגיל 15 כבר הייתה אימא. היה פער גילאים בין הארבעה הראשונים לשניים האחרונים.

הוריי

אני ואחי הצעיר היינו מאוד מפונקים גם על ידי ההורים וגם על ידי האחים הבוגרים. אבי עבד כחקלאי בקרן קיימת לישראל והמצב הכלכלי היה קשה, אך בכל זאת אמי הייתה אישה שידעה ליצור יש מאין ולכן לא הרגשנו מחסור. אמי, מלבד המטלות שלה בבית, הייתה מתנדבת במועדון לילדים והייתה מכינה להם שתייה חמה בחורף וכריכים. ועד היום כשאני פוגשת אנשים מבוגרים שהיו ילדים באותה תקופה הם אומרים לי שהם עדיין זוכרים את הטעם ושהיא הייתה אישה מיוחדת בעלת חוכמת חיים. תמיד היו באים אליה לשמוע עצתה. היא הייתה אישה חרוצה, מחושבת ומדויקת.

אמי

אמי סיפרה לי שבמרוקו המצב הכלכלי לא היה קל, למרות שאמי באה ממשפחה אמידה, אך לאבי היו קשיים כלכליים. עם זאת, תמיד היא שמרה על גאוותה ולא ביקשה עזרה, הייתה יושבת בלילות ורוקמת לאור נר ובכך עוזרת בפרנסה.

היום אני אימא לארבעה ילדים וסבתא ל- 15 נכדים ומנסה תמיד לפנק ולקבל את משפחתי כמו שאימא שלי עשתה, ובמיוחד למדתי ממנה את הצניעות וההסתפקות במועט, ובמיוחד לראות את האחר, ועל כן אני משתדלת להמשך בדרכה בנתינה, בעזרה לזולת ובהכלה של האחר.

הזוית האישית

אתי: אני מבקשת מהדור הצעיר שיהנה ממה שיש ולא יתבלבל מעודף המותגים והצריכה שיש בימים אלו, ניתן להינות מאייפון במשך כמה שנים רצופות ולא לדרוש ולבקש כל פעם חדש.

אור: אני נהנתי לשמוע את אתי, שמחת החיים שלה קורנת ממנה, הבנתי כמה חשוב להיות צנועים, כן להתלבש יפה ולהיות מטופחים – אך לשים לב לדרישות שלנו מההורים. היכולת של אמה של אתי לדעת "לעשות יש מאין", שבה את ליבי בסיפור.