מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה, נקראתי כך על שם סבתי רוזה. זה היה השם שניתן לי כשנולדתי בבלארוס בברית המועצות לשעבר. נולדתי בעיר קטנה שנקראת נובוגרודק, שנתיים לאחר מלחמת עולם השנייה להורים שורדי שואה.

נובוגרודק הייתה עיירה קטנה, קרובה לנחל וליער. הבית היה מחולק לשני חלקים: חלק לסבא שלי מצד אימא (אשתו נספתה בשואה), ובחלק השני גרה המשפחה שלי. לנו היו שני חדרים שבאחד מהם היה אח ששימש לחימום הבית בחורף עם עצים, וגם לצורכי בישול ואפיה. בבית היה מטבחון קטן שבישלו בו על עצים. לא רחוק מהעיר היה אגם וגם מכתש שם נהגנו לעשות פיקניקים. בקיץ היינו מתקלחים בגיגיות ובחורף היינו מתקלחים בבית מרחץ. בקיץ נהגנו ללבוש בגדים קלים ובחורף מעילי פרווה ומגפיים חמות. בית כנסת לא היה בעיירה שלנו, מכיוון שהדת הייתה אסורה.

לסבא שלי היה חדר סגור. לאחר 60 שנה, כשביקרתי בעיר הולדתי, אמרה לי האישה המבוגרת שגרה שם, שבבית הסגור היא מצאה דברי קדושה של היהדות שהיו שייכים לסבא שלי. כשהייתי קטנה לא נתנו לי להיכנס לחדר זה כדי שלא אספר לחברים על אותו החדר, כי היה אסור להתפלל.

לאבי קראו זאב. הוא עבד כספק בבית חרושת לחומר גלם לתפירת בגדי עור. אמי, שפרה, הייתה עקרת בית. הייתה לי אחות שנפטרה לפני שעזבנו לישראל ממחלה קשה. האוכל העיקרי שאכלנו בילדותי היה ירקות, פירות, עופות, דגים שאבי דג בנחל, והרבה פירות יער ופטריות שאספנו בעיר. את רוב הירקות גידלנו בגינה ושאר הירקות קנינו בשוק או בדוכנים.

סבתא בביקור בבית ילדותה 

זכרונות ילדות

בילדותי אהבנו לשחק בתופסת, מחבואים, חמש אבנים ומשחקי מלחמה- בהם "הרגנו" נאצים.. החבר הכי טוב שהיה לי היה בן דודתי, הפרש הגילאים ביננו פחות משנה. היו לי חברות מהכיתה וחברות של משפחות יהודיות. קראתי הרבה ספרים בזמני הפנוי. בחורף נהגנו לעשות הרבה סקי כי היה הרבה שלג בעיירה שלי.

בבית הספר למדנו, כתיבה, חשבון, רוסית, גאוגרפיה, התעמלות, מלאכה. מאוד אהבתי ללמוד את כל המקצועות, הייתי תלמידה מצטיינת. המורים היו קשוחים, היחס של המורים בכיתה ליהודים (היינו ארבעה) היה של אנטישמיות סמויה. בבית הספר לא היו טיולים ולא מסיבות, חוץ מחג המולד בו הייתה לנו חופשה ארוכה מבית הספר. לבית הספר מאוד אהבתי שאימא הייתה מכינה לי כריך עם חמאה וסוכר. היו שני סוגי סוכריות – טופי חלב וסוכריות חמוצות. בגיל 9 היה אפשר ללכת לתנועה נוער שהייתה נקראת פיונרים. לא זכור לי שעשינו משהו מיוחד בתנועה הנוער. מה שכן אני זוכרת, הוא שהייתה משמעת חזקה ותמיד היינו בתלבושת אחידה.

תעודת הצטיינות שקיבלתי בסוף כיתה ב'

התקופה הייתה קשה, היה מחסור במצרכי מזון וביגוד בגלל מלחמת העולם השנייה, באותה תקופה היה משטר סובייטי, אנשים פחדו להגיד מילה נגד המשטר. מי שהיה מדבר, היו לוקחים אותו לבית הכלא בסיביר.

זכרונות משנות ה-20

כשהייתי בת 20 כבר גרתי בישראל. סיימתי ללמוד תיכון בבית ספר שרת נתניה. באותה תקופה האזנו לשירים עבריים, בעיקר ללהקות צבאיות. האזנו גם לשירים לועזים: לאלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד והחיפושיות. אהבנו לרקוד ריקודי עם וריקודי סלונים. בתיכון בבית ספר הלכנו להצגות תיאטרון ואופרה. בימי שישי בערב נהגנו ללכת לבית הקולנוע. אהבנו בשעות הפנאי לרכב על אופניים ולארגן מסיבות ריקודים. בימי שבת היינו יושבים ליד מדורה ותמיד לאחד החברים היה גיטרה, נהגנו לשיר שירים של בני ברמן. באותה תקופה אמצעי התקשרות היו רדיו וטלוויזיה בשחור לבן.

אהבה ומשפחה

באותה תקופה גברים ונשים הכירו ברחוב במסיבות אצל חברים משותפים. לא היה נהוג להראות חיבה בפומבי, מקסימום להחזיק ידים. הבחור היה האסרטיבי ביחסים – היה מזמין לקולנוע, לבית קפה ולפלאפל. הגבר תמיד היה המחזר, קונה מתנות קטנות למחווה כמו ממתקים ופרחים. ההורים שלי היו שורדי שואה לכן היו מאוד דאגנים. ידעתי שאסור להעציב אותם ובבית דיברו הרבה על השואה. בביתי נהגנו לעשות ארוחות משפחתיות בחגים ולנסוע בחגים לחברים של הוריי. את בעלי לא הכרתי בשידוך, הכרנו דרך חברים משותפים. יש לנו שלושה ילדים: עירית, זאביק ושי, ושמונה נכדים (יואב הוא נכד מספר שש), וכן יש לנו גם שני נינים.

עירית בתי הבכורה עצמאית ועובדת בתחום התכשיטנות, זאביק בני האמצעי עובד בבורסה ליהלומים ואבא של יואב, שי, עובד בחברת סאני תקשורת כמנהל תחום האביזרים של סמסונג. נפל בחלקי שכל בני משפחתי גרים יחד בנתניה.

עלייה, תקומה, התיישבות

בעת הכרזת המדינה הייתי בת שנה. באותה תקופה גרתי בבלארוס, הוריי שמעו את ההכרזה ברדיו והתרגשו מאוד. עליתי ארצה בתאריך 7.2.1960, משפחתי עלתה לארץ בגלל הציונות. בשנת 1957 נחתם הסכם בין ברית המועצות לראש ממשלת פולין, שכל פולני ויהודי שהיה אזרח פולני עד 1939 יוכל להגר לפולין. מכיוון שההורים שלי ידעו שמפולין אפשר לעלות למדינת ישראל, הגרנו לפולין. חיינו שם שנה ושלושה חודשים, ולאחר מכן עלינו ארצה.

הגענו לאור עקיבא וחיינו שם שלושה חודשים. מכיוון שלאבי לא הייתה עבודה, עברנו לגור בנתניה. למדתי את השפה העברית בעזרת אמי שידעה עברית. כעולה חדשה הרגשתי זרה ומסכנה, עד שהכרתי חברות שבאו לגור לידי. גרנו בדירה קטנה, סלון ושני חדרי שינה. לאט לאט למדתי את השפה ומעגל החברים גדל. הסיפור המרגש היה שהגעתי לבית ספר בארי, הכרתי עוד שתי בנות חדשות, אחת מלוב ואחת ממצרים. אף אחת לא דיברה עברית, אך כל הפסקה היינו ביחד והתחלקנו בארוחת הבוקר מהבית – למרות שלא דיברנו עברית, הן לא ידעו את השפה שלי ואני לא דיברתי את השפה שלהן. ולמרות זאת, ידענו לתקשר.

תעודת משלוח של התכולה שלנו למדינת ישראל

כשהייתי ילדה, בן דודה שלי ואני היינו הילדים היהודים היחידים בעיר שהיה להם סבא. לכל הילדים היהודים בעיר לא היה סבא כי כולם נספו בשואה. מכיוון שרוב המשפחה נרצחה בשואה, היינו בליל הסדר חמישה אנשים, שלושה מבוגרים ושני ילדים. סבא שלי היה אומר את הקושיות ואנחנו הילדים היינו צריכים לחזור אחריו. מכיוון שלא הבנו אף מילה, בן הדודה שלי ואני בכוונה עיוותנו את המילים בדרך חזרה הביתה, פחדנו שבגלל שלא שרנו את הקושיות כמו שסבא שר, אליהו הנביא יקפוץ עלינו מן השיחים.

הזוית האישית

שושנה: תודה על חוויה נהדרת ומרגשת מאוד.