מאגר סיפורי מורשת

שמי ענבר שרם, השנה, בתוכנית הקשר הרב דורי תיעדתי את סיפורה של סבתי ליזי שרם. במסגרת מפגשי תוכנית הקשר הרב דורי, ערכתי ראיונות עם סבתי ושאלתי אותה שאלות שעיניינו אותי.

סבתא ליזי מספרת לענבר

שמי עליזה, ליזט והכינוי שלי הוא ליזי. נולדתי בבולגריה בשם ליזט. כשהגעתי לגן בארץ, הגננת אמרה שאין דבר כזה, ומעכשיו קוראים לי עליזה. אז היה נהוג לעברת את השמות לשמות עבריים וכך שינו לי את השם לעליזה. אני לא אהבתי את השם הזה, אז בגיל 16, כשהוצאתי תעודת זהות הוספתי את השם ליזט לתעודת הזהות.

שם משפחתי הקודם, מבית הורי היה אלקלעי ואחרי שנישאתי השם השתנה לשרם. בני משפחתי היו ממגורשי ספרד. מקור השם הוא מהעיר "אל קלה"  שבספרד ומכאן השם אלקלעי. המשפחה של סבא דודי הם יוצאי העיר "חאלב" שבסוריה. השם שלהם היה שרים שהוא ראשי תיבות של שבת, ראש חודש, יום טוב ומועדים. מקור השם הוא שרים אבל האות י' הושמטה במשך הזמן ונשאר שרם.

ילדותי

אני נולדתי בסופיה שבבולגריה. אני בת יחידה, לאבי קראו מרקו ולאמי גרטי.

(ענבר: ועל שמה אנחנו מכינים את המנה הטעימה "פסטה גרטי").

עליתי לארץ בשנת 1949 בעלייה הגדולה מבולגריה. הייתי בת שנתיים, עלינו באוניית משא שהוסבה לאוניית נוסעים היו בה 3,700 נוסעים. בחורף. ההפלגה נמשכה חמישה ימים. הגענו לנמל חיפה. את בטן האונייה חילקו לשלוש קומות ובכל קומה היו שלוש קומות של דרגשים וכל משפחה קיבלה דרגש אחד. דרגש זה בעצם ספסל עץ רחב ששוכבים עליו. אפשר היה רק לשבת או לעלות לסיפון למעלה, ולעמוד. יש לי תמונות להראות לכם של האונייה ושל האנשים שעומדים על הסיפון ונראה לי שיש שם גם תמונה שלנו משם. כשהגענו ארצה הועברנו למחנה עולים בפרדס חנה, שזה היה מחנה אוהלים בחורף. נשארנו שבועיים-שלושה ואז אבא שלי מצא חדר ביפו, חדר קטן. היו שתי מיטות, אם היו פותחים את המיטות היה צריך לקפוץ מהדלת למיטה ושירותים ומקלחת משותפים לעוד חמש משפחות.

זו התמונה – מסיפון האונייה מבולגריה מול חופי א"י

הזיכרון הראשון שלי מהבית זה הצפיפות והזיכרון הכי חזק שלי זה השלג הראשון שירד בתל אביב בשנת 1950 ואימא שלי הושיבה אותי על אדן החלון להביט החוצה לראות את הגגות המתכסים בשלג לבן.

משם עברנו לשיכון "סלע" בעבר הירקון, אז בנו בתים צמודי קרקע, דו משפחתיים של חדר, הול, מטבח ושירותים. עברנו לשם.

ההחלטה לעלות לישראל

זה היה אחרי מלחמת העולם השנייה, ואז כמעט כל קהילת בולגריה עלתה לארץ בבת אחת. בתקופה של שנתיים משהו כזה רב הקהילה עלתה לארץ. החיים היו קשים, הגיע הקומוניזם. אחרי המלחמה כולם ירדו מנכסיהם. הגיעו בלי כלום. התחלנו פה ממש מאפס.

החיים בארץ

כשהגענו לארץ אבא שלי מצא בהתחלה עבודה במצבעה, צביעת בדים בבית חרושת ארגמן ברמת גן. גרנו ביפו והוא היה הולך ברגל עד רמת גן וחזרה כדי לחסוך את הכסף של האוטובוס. אחר כך הייתה לו חנות בדים ביפו. אחרי זה הייתה לו חנות בדים בדיזנגוף. חנות הכי מפורסמת עד שהיא נסגרה ואז הוא ניהל בית חרושת לצמר. בחופשות, הייתי עובדת שם בתור מרכזנית. היו מתקשרים למרכזיה והמרכזיה הייתה לוקחת את החוט/פלג שממנו התקשרו ומחברת את אותו לאדם שהיה צריך לדבר עליו. היו מעט מאוד טלפונים.

לנו, לא היה טלפון בבית, היה טלפון רק לשכנה. כל החברים כולם היו מתקשרים אליה והיא הייתה קוראת לי. או שהיינו הולכים לטלפון ציבורי. היה אז מטבע שנקרא אסימון.

כל הילדות שלי, סבא שלי, אבא של אבא שלי, גר איתנו. אני הייתי עם ההורים שלי בחדר אחד והוא היה גר במבואה. אחר כך עברנו לדירה יותר גדולה בשכירות, כי קנינו דירה בתל אביב ושם היה מאוד מרווח כבר, אבל כשהדירה בתל אביב עוד לא הייתה מוכנה והיינו צריכים לפנות את הדירה, כי בעלי הדירה חזרו, אז עברתי לגור עם ההורים שלי אצל חברה שהיא עד היום חברה הכי טובה שלי. אנחנו קוראות אחת לשנייה אחותי. גרנו שתי משפחות בדירה של שלושה חדרים עם שלושה כלבים. אלה היו הזמנים. תחשבי שהיא הייתה צריכה ללמוד ולעשות הכל כשגרתי עם אבא ואימא וסבא בחדר אחד, שלא יותר גדול מהחדר שלך. כשלמדתי לבגרויות, ההורים שלי היו יוצאים מהבית, שיהיה לי שקט.

האמת שאני לא שאלתי את הורי הרבה שאלות על ההיסטוריה שלהם כי הייתי מאוד מרוכזת בלהיות צברית ולהתערות בחברה. " צבר" זה כינוי לילד שנולד בארץ ואני לא הייתי צברית, אני לא נולדתי בארץ אני לא צברית. למעשה, עד גיל חמש לא דיברתי בכלל עברית אז בכלל הרגשתי שונה. כשהתחלתי לדבר היה לי מבטא בולגרי ונלחמתי במבטא כדי שלא ירגישו אותו, לכן אני לא יודעת הרבה על ההיסטוריה של המשפחה שלי. והיום כבר אין לי כבר את מי לשאול וזה מאוד חבל, לכן מאוד חשוב שאתם תשאלו ותתעניינו בהיסטוריה שלכם.

גיל הנעורים 

בגיל 12 עברתי לתל אביב יחד עם הורי וסבי. סיימתי בית ספר עממי. לאחר מכן למדתי בתיכון עירוני ד' היו לי הרבה חברות, חלק מהזמן הייתי בצופים אבל לא הרבה. מאחר והייתי בת יחידה, הורי לא הרשו לי לצאת למחנות. אז אחרי תקופה מסוימת,פרשתי.

בזמן הפנוי בד"כ מכינים שיעורים או נפגשים עם חברים וחברות. בדרך כלל המפגשים היו בבתים. לא היו קניונים. ליד הבית שלי, היתה גלידריה שהוא היה מייצר לבד, שקראו לו רסלר. היינו הולכים לראות איך המכונות עובדות מכינות את הגלידה, ושם זה היה מקום מפגש. בסופי שבוע היינו נפגשים בדרך כלל חבורה. בדיזנגוף על הברזלים ושם היינו מחליטים מה אנחנו עושים הלאה. לכל המקומות הגענו ברגל כי לא היו לו היה רכב.

בדרך כלל, הלכנו לכל מקום ברגל. אם היינו כמה חבר'ה לפעמים, היינו לוקחים מונית. בית ספר לא היה כל כך קרוב. כשגרתי בשיכון סלע ההינו צריכים לעבור חמש גבעות ובדרך היינו יושבים ונחים. בדרך חזרה כבר היה יותר חם, אז היו פינות שהיו קצת מוצלות והיינו יושבות מתחת לעץ ונחות ומגיעות לאט לאט הביתה. אני זוכרת שבדרך היה גם איזה מרכז מסחרי קטן, היינו נכנסים אליו וקונות קני סוכר כי זה מתוק, היינו אוכלות את זה עד שהיינו מגיעות הביתה. זה היה הממתק של פעם. זה יותר טבעי ויותר בריא. זה לא כמו לאכול סוכר לבן שאת מכירה. את יודעת שבהודו סוחטים את קני הסוכר ושותים את המיץ.

השירות בצבא

התגייסתי לצבא אחרי התיכון. לאחר שירות החובה המשכתי לשרת בקבע לעוד ארבע שנים. אני שובצתי לחיל המודיעין. תוך כדי שירות הקבע נישאתי, לסבא דודי. וילדתי את דודה איריס.

תפקידי בצבא היה במנהלת המזכירות, במחלקת מודיעין. התפקיד היה מאוד מעניין. הייתי במרכז העניינים כל הזמן. תוך כדי השירות שירות הקבע שלי. פרצה מלחמת ששת הימים. הייתי 24/7 בצבא עם מעורבות וידע, לפני שכולם ידעו הרבה דברים, התפקיד היה סודי ביותר. זאת אומרת אסור היה לי לדבר. מחלקת המודיעין עסקה באיסוף מידע מודיעיני מכל מיני מקורות ועיבודו.

כשאיריס הייתה בת שנה. החלטתי שאני לא מחדשת את החוזה והשתחררתי מהצבא. התחלתי לגדל את איריס ולעבוד בדברים חדשים.

סבתא ליזי בצעירותה

ההיכרות עם סבא דודי

פגשתי את סבא חודשיים לפני שהתגייסתי לצבא. הוא בדיוק סיים טירונות, נפגשנו במקרה ברחוב. אז זה היה ככה – יש לי בן דוד שסיים בדיוק טירונות והוא גר בחיפה. אחרי שסיים את הטירונות הוא בא אליי לביקור ואני בדיוק אמרתי לו שאני צריכה לגשת לבנק, ושאלתי אותו אם בא לו לבוא איתי. בדרכנו לבנק, פתאום נעצר לידנו בחור חתיך על אופניים והם מתחילים לדבר. הסתבר שהם היו יחד בטירונות. והם סיימו יחד את הטירונות. החלטנו ללכת לסרט באותו ערב. עם הבן דוד שלי, חבר אחר שסיים וסבא. כולם נרדמו בסרט, רק שנינו ישבנו ודיברנו, אז הסתבר שסבא דודי גר בדיוק מולי.

מסתבר שסבא דודי הגיע מחו"ל לצבא. בלי ההורים שלו. ההורים שלו היו בפריז. כי אבא שלו ניהל את סניף צרפת של חברת אל-על. אז הוא גר אצל הסבא והסבתא שלו, והם גרו מולנו. עוד הסתבר, שסבא שלו היה חבר של הסבא שלי. ככה יצא שהם הכירו אותי מילדות ואני הכרתי אותם, אני הכרתי את כל המשפחה שלו. את הדודים שלו הכרתי, ורק אותו לא היכרתי.

סבא דודי שירת בחיל אוויר. הוא היה צלם אוויר. הוא צילם בטיסה כל מיני אזורים והיה מפתח במעבדה את הצילומים.

אבא של סבא דודי (ירחמיאל) היה ממקימי חברת אל-על והוא נשלח בהתחלה להקים את הסניף באיטליה, הם היו ברומא שלוש שנים ומשם עברו לפריז. סבא דודי לא יכול היה ללמוד בפריז, כי הוא היה צריך ללמוד עוד שפה, אז רשמו אותו לפנימייה באנגליה. סבא, דודי, סיים את הפנימייה וחזר לארץ ישר לצבא. ההורים שלו נשארו בצרפת. כשהם עברו לצרפת, סבא כבר היה בתיכון והיה קשה לו להתחיל ללמוד עוד שפה חדשה, אז שלחו אותו לפנימייה. זה היה מאד נהוג. כל הילדים של שמנה וסלתה של ישראל למדו באותה פנימייה, שלחו את הילדים לשם לקבל חינוך גבוהה. וסבא, דודי היה שם, למד שם. בחופשות הוא היה טס לפריז. וכשהגיע זמן הגיוס הוא בא לארץ להתגייס וההורים שלו היו בפריז.

למעשה היינו חברים מגיל 18 בערך. אחרי שסבא דודי סיים את הצבא והשתחרר. הוא נסע לפריז להוריו ונשאר שם שנה. למד צרפתית ועבד במשלחת הקניות של משרד הביטחון. אז פרצה מלחמת ששת הימים והוא היה מאוד עסוק ופעיל בלהעביר כל מיני דברים לארץ, ציוד לצבא. כשהמלחמה הסתיימה, הוא חזר לארץ ושנה אחרי זה התחתנו ואז גם ההורים שלו חזרו לארץ אבא שלו הוא מונה להיות סמנכ"ל לענייני מסחר. הוא היה ממקימי אל-על, הם היו שלושה אנשים, והוא היה אחד מהם שהקימו את אל-על בשנת 1949. הוא יליד הארץ, דור חמישי בירושלים וסבא דודי, דור שישי בארץ. אבא שלך, דור שביעי בארץ ואת שמיני.

דודי ואני נישאנו בשנת 1968 ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: איריס, עמית ורם, אביך. הקמנו בית חם בנוף ים, שהיה בית פתוח שהגיעו אליו הרבה חברים, בחצר היתה פינת חי, נדנדות ובריכה קטנה. ערכנו הרבה ארועים כגון בת המצווה של איריס, ברי המצווה של עמית ושל אביך, החתונה של איריס ועוד חתונות לחברים. היינו משפחה אומנת לילד שמשפחתו היתה במצוקה. כמו כן תמכנו בנער שהיה על סף פשיעה, דאגנו למסגרת לימודית עבורו בפנימיה צבאית, לשירותו הצבאי ותמיד הייתה לו פינה חמה בביתנו.

ענבר, האם את יודעת שהשם של אבא שלך הוא על שם האבא שלי, מרקו. אבא שלי ביקש. שהוא ייקרא על שמו. לא יכולתי לקרוא לו מרקו, אז חשבתי, חשבתי ואמרתי טוב, ניקח את האותיות ונהפוך. ואמרתי לו אבא, קוראים לו רם והוא שמח מאוד. ואז סיפרנו גם לסבא של סבא דודי. והוא אומר איזה יופי, זה על שם אביך שקראו לו רחמים, אז זה יצא שאבא שלך קרוי על שם שני הסבים.. וכולם יצאו מרוצים.

לאבא שלך יש ארבעה בני דודים, מהאחות של סבא דודי, דודה רלי, אנחנו בקשרים מאוד מאוד טובים איתם. לאימא של סבא דודי קראו רות, רותי ושמך האמצעי הוא על שמה. היא ילידת גרמניה, המבורג. אבא שלה היה רופא. הם עלו לארץ בשנת 1933. היא הייתה אחות בבית חולים בירושלים ושם היא פגשה את סבא ירי (ירחמיאל). אחרי מספר שנים הם התחתנו.

סבא, דודי, נולד בירושלים. להורים בשם רות וירחמיאל. הוא גדל בשכונת בית וגן שהסבא שלו היה מבין מקימי השכונה. אני, שהייתי בת יחידה וממשפחה מצומצמת, הצטרפתי למשפחה הגדולה של סבא דודי. הם היו 19 בני דודים. לסבא ירי היו עוד 6 אחים. אז זאת הייתה משפחה מאוד גדולה. שהסבתא והסבא של סבא דודי היו המרכז והם הצליחו ללכד את כולם.

כל יום שישי הייתה מסורת שהיינו באים כולם אליהם. לפי הסדר, לא כולם ביחד, כי לא היה מקום בדירתם, להגיד להם שבת שלום ולאכול צלחת מרק, מרק חמיצה. ככה נוצר החיבור המשפחתי ואנו תמיד נפגשים בכל מיני אירועים. בגלל שהפכנו לשבט של מעל למאה איש אז כבר נהייה קשה להיפגש ביחד. הפעם האחרונה שחגגנו כל המשפחה עם בני דודים של סבא דודי וכולם הייתה אצלנו בנוף ים. כיוון שיש דתיים במשפחה, אז הם באו לכל חג ראש השנה והם היו אצלנו עם משפחה עם שלושה ילדים והסבא והסבתא גם. אנו תמיד עם עזרה אחד לשני.

בימי שישי התחלנו במסורת קבלת שבת עם ארוחת ערב אצל סבתא רותי וסבא ירי. היינו באים אליהם כולנו. עד היום אנחנו חוגגים את כל החגים עם רלי אחות של סבא, איציק בעלה ובני הדודים של אבא, אורי תמיר לירון ורונית ומשפחותיהם. אנו משתדלים לחגוג הכל יחד, דבר  שמאוד מחמם את הלב וומשמר ומהדק  את הקשרים החמים בין כולם.

למשפחה של סבא דודי יש תיעוד של דורות, יש ספרים כמו הספר "היהודי הנודד". בספר זה  יש שם רשימה של השושלת המשפחתית, מאות שנים אחורה ועד לדודי ואלי. רלי, אחות של סבא, גם עשתה עבודה יפהפיה כשישבה וראיינה את סבא ירי, שהיה אדם באמת משכמו ומעלה. עם המון עשייה והוציאה ספר לזכרו. עם כל הסיפורים שלו. תקראי זה מאוד מעניין עם תמונות של כל של המשפחה מעברים ממקום למקום, מפגש עם כל המנהיגים של המדינה. הוא אירח אותם בחול וגם בארץ.

החלום שלי ושל סבא דודי ז"ל היה לבנות בית חם למשפחתנו עם הקניית ערכים של אהבה, נתינה, משפחתיות והעיקר שכולם יהיו מאושרים. ונראה לי שהצלחנו.

קישור סרט בו סבתא ליזי שרם – מספרת לענבר על שורשי המשפחה שלה ושל סבה. 

הזוית האישית

ענבר: רב הסיפורים ענינו אותי ושמחתי לשמוע עליהם. למדתי עליך ועל המשפחה המורחבת. תודה שהשתתפת איתי בתוכנים ואני רוצה לאחל לך שתיהי בריאה ושלא תגורי שוב בבית כ"כ קטן כמו בילדותך.

סבתא ליזי: נהנתי מאוד לשבת עם נכדתי ולספר לה על משפחתי ולראות את ההתעניינות שגילתה. מאחלת לענבר היקרה את כל הטוב שבעולם, הרבה הצלחה ושנבלה הרבה ביחד.