מאגר סיפורי מורשת

שמי נחמן, נקראתי על שם סבא שלי, אבא של אמי. נולדתי בעיר צ'רנוביץ, היום באוקראינה ואז תחת שלטון ברית המועצות של רוסיה, בשנת 1956. העיר הייתה יחסית גדולה, ובה בערך 200 אלף איש. גרנו בדירה קטנה של שני חדרים, שלמעשה הייתה דירה גדולה יותר אשר חולקה בין שלוש משפחות. גרתי עם אמי בלה ואבי בני, יחד עם אחותי הקטנה פירה. עד גיל חמש גרה איתנו גם סבתי, אמה של אימא שלי, וכשהייתי בן חמש נפטרה.

הילדים של המשפחות הנוספות בדירה הפכו לחברים מאד טובים שלי והיינו משחקים הרבה בחוץ ביחד. לא היו שירותים ומקלחת בתוך הדירה, והיינו משתמשים בבית-שימוש מחוץ לבית, שהיה למעשה חור באדמה בתוך מעין בקתת עץ קטנה. לפעמים הטמפרטורה הייתה יורדת עד 20- מעלות, ועדיין היינו צריכים לצאת לבית השימוש מחוץ לדירה. בשביל להתקלח היינו הולכים פעם בשבוע ל"באניה", בית מרחץ עירוני. את הים היינו רואים רק בחופשים בהם נסענו עם משפחה מורחבת דרך ארוכה עד לכפר הנופש בים השחור. ההורים שלי עבדו מאד קשה כדי לפרנס את הבית, אבי היה חשמלאי במפעל ואמי הייתה מנהלת חשבונות. אכלנו מאכלים רגילים, אהבתי בעיקר לאכול פלמיני שזה מאכל של בצק כיסונים ממולא בתפוחי אדמה או בשר. בברית המועצות אסרו על פולחן דתי, ולכן לא חגגנו בצורה פומבית חגים יהודים או אירועים כגון בר מצווה, אך היינו מציינים את החגים עם חברים קרובים, חברי סוד, בתוך הבית. אני זוכר שהכנו מצות לחג הפסח בהחבאה וזה היה מסקרן ומרגש מאד.

זכרונות ילדות

בילדותי היו לי הרבה חברים יהודים שגרו בשכונה שלנו ולמדו אתי בבית הספר, עם השנים רובם עלו לישראל או לארה"ב ואנחנו בקשר עד היום. בגיל 6 עליתי לכיתה א', אך למרות שנולדתי בינואר 1956 נכנסתי לכיתה של ילדים גדולים יותר, ילידי 1955. היו לי מספר חברים קרובים שגרו בדירה שלנו או ברחוב שלנו, אחד מהם היה קטן ממני בשנה ואחת בשנתיים. היינו משחקים בכדורגל ברחוב או בשחמט בשעות הפנאי וגם אהבנו לחוד אחד לשני חידות ולאתגר אחד את השני. שם בית הספר שבו למדתי היה "בית ספר מספר 26". היחס למורים היה מכבד, פנינו למורים שלנו בתואר מר, גברת ובגוף שלישי. אם לא היינו מכינים שיעורי בית יכלו לכתוב פתק להורים או להזמין אותם לשיחה. לבשנו תלבושת אחידה, הבנים היו לבושים עם חליפות וכובעים והבנות עם חצאיות. היו אירועים שונים שחגגנו בבית הספר, למשל, ביום האישה היינו נותנים פרח לבנות בבית הספר. היו לי כמה חברים שאמותיהם היו מורות בבית הספר, והיינו צוחקים לפעמים על היחס הרשמי שבו הם פנו גם אליהן. אהבתי מאד ללמוד, בעיקר מקצועות כמו פיזיקה ומתמטיקה, מדעים, עניין אותי להבין את העולם וגם לנצח בחידות מול החברים. אחרי שעלינו לישראל, שמרנו על קשר עם הילדים והמורים מבית הספר והיינו נפגשים אחת לכמה זמן ומעלים זכרונות. בבית הספר הייתה קפיטריה ששם קנינו כריכים וממתקים שאהבנו, למשל סוכריות ועוגיות שונות. היינו מטיילים טיולים ארוכים מבית הספר, אפילו עד שבועיים רצוף, כדי להגיע למקומות רחוקים במדינה. למשל נסענו לעיר סנט פטרסבורג ובשביל זה נשענו כמה ימים ולילות ברכבת, ושם טיילנו עשרה ימים והתארחנו בבית ספר מהעיר הזאת, ישנו באולם הספורט. בשנה אחרת נסענו לאי קרים, מה שהרוסים כבשו מהאוקראינים אחר כך, ולשם טסנו במטוס אחרי נסיעה ארוכה ברכבת וגם שם טיילנו כעשרה ימים. בערים קרובות טיילנו טיולים קצרים של יום יומיים.

זכרונות משנות העשרים

בגיל 17 עליתי לארץ ישראל, יחד עם המשפחה הגרעינית והמורחבת. גרנו בנצרת עילית ובהמשך בקריות.

אהבתי את להקת הביטלס מחו"ל ולהקת כוורת, צביקה פיק, היינו שומעים את השירים בקלטות טייפ, קונים או מקליטים אחד מהשני, ובתקליטים. היינו לובשים מכנסי פעמון רחבים ברגליים וחולצות צבעוניות, וגם היה לי שיער ארוך בתקופה הזאת. בבית לא היה לנו טלפון בשנים הראשונות אחרי שעלינו, היה צורך להירשם ולחכות בתור כמה שנים בשביל לקבל טלפון. היו טלפונים ציבוריים ברחובות, שבשביל להתקשר מהם היינו קונים אסימון, מטבע קטן עם חור באמצע, ואתו מתקשרים.

אהבה ומשפחה

את סבתא הכרתי במסיבה בטכניון בשנת 1976, בגיל 20. היינו זוג בערך שנה והתחתנו בשנת 1977. גרנו בחיפה ואני התגייסתי מיד אחרי החתונה, עם סיום הלימודים בטכניון (הייתי עתודאי ולמדתי לפני הגיוס). סבתא למדה בבית ספר לאחיות בחיפה וגרנו ליד בית החולים רמבם, שם היא עבדה ואני הייתי נוסע ברכבת לתל השומר

בשנת 1981 נולדה אימא שלך, הבת הבכורה שלנו, גרנו אז בקריית ים, לשם עברנו בשנת 1980. בשנת 1983 עברנו לדירה בשיכון משפחות בבסיס חיל האוויר רמת דוד, וגרנו שם כאשר נולד בנינו השני ניר בשנת 1984. היינו יוצאים לטיולים, למלונות לנופש מהצבא, היינו הרבה בבריכה בבסיס. הילדים למדו בגן בתוך הבסיס. אני בעיקר עבדתי בצבא ורוזה הייתה עם הילדים משעות הצהרים. כמו שאנחנו גדלנו, גם בבית שלנו השתדלנו לחנך את הילדים לכבוד וערכים ציוניים וליברליים. היה לנו חשוב ללמד אותם להשקיע בלימודים, והייתי עוזר להם במקצועות ריאליים כמו שאני עוזר לך היום. הייתי פעיל מאד בוועד ההורים והיה חשוב לי לוודא שהילדים מקבלים חינוך טוב ושיהיו להם אפשרויות רחבות ככל הניתן לעתיד שלהם. כשהיו בגיל שלכם התחלנו לטייל בחו"ל, נסענו לצרפת, לאירופה, לאנגליה, התחלנו מטיול בת מצווה לקרן אז ביקרנו בלא מעט מדינות באירופה.

אני המשכתי לשרת בקבע בחיל האוויר עד לגיל 40 וקצת ואז המשכתי לעבוד בחברות הנדסה ובניין שונות.

אחר כך הילדים גדלו, סיימו לימודים, שירתו בצבא, למדו שניהם פסיכולוגיה והיום עובדים כפסיכולוגים. קרן הכירה את גיא אבא שלך ונולדת את אחרי דרור אחיך הבכור. ככה הפכנו להיות סבא וסבתא שלכם. כשנולדת, חזרנו מכמה שנים של מגורים ועבודה בוורשה, גרנו לידכם והייתם מגיעים אלינו הרבה בשבתות בבוקר לשחק בבית שלנו. מהר מאד גם אתם גדלתם והיום אנחנו כבר יושבים על הכנת עבודת שורשים ביחד כשאת כבר בחטיבת ביניים!

עלייה, תקומה והתיישבות

מגיע לפניי חלק ד' בחיי: עלינו לארץ באוגוסט שנת 1973. היינו צריכים לקבל אישור מיוחד לצאת, לא לכולם נתנו אישור ומי שלא קיבל נשאר שם מוגבל ומנודה, כי עצם הבקשה הייתה מסמנת אותו כסוג של בוגד. חיכינו שנה לקבל אישור לעלייה. הדרך עצמה הייתה נסיעה ברכבת במשך 12 שעות ויותר, עד וינה באוסטריה, ומשם הסוכנות היהודית עזרה לעולים מברית המועצות להתאסף במלון מספר ימים ולטוס במטוס כאשר היו מספיק אנשים, לישראל.

עלינו לישראל מתוך ציונות. אבא שלי היה ציוני מאד ודיבר כל השנים על כך שצריך איכשהו להגיע לישראל. עד שנת 1971 לא נתנו לאף אחד לצאת, ורק אז אחרי הרבה לחץ מארה"ב ומדינות אחרות, התחילו לתת אישורים לאנשים לתת. כשהאפשרות נפתחה הרבה יהודים יצאו בשנים העוקבות, והגיעו לארץ בערך 150 אלף איש. כשהגענו, קיבלנו דירה בנצרת עילית (היום נוף הגליל) מהסוכנות היהודית. הדירה הייתה דירה של שלושה חדרים וגרנו בה עם ההורים שלי ואחותי, גרנו שם חצי שנה ולמדנו עברית באולפן. בזמן הזה התחילה מלחמת יום הכיפורים, אז בזמן המלחמה האולפן נעצר ולנו היה קשה ולא ברור, לא הבנו מה קורה. בארץ היה בן דוד של אימא שלי שגר בקיבוץ ניר עם, והוא הזמין אותנו אליו לקיבוץ לראש השנה הראשון שלנו בישראל. בשבילנו זו הייתה חוויה מעניינת מאד, היינו רק חודש בארץ ולא ידענו מה זה קיבוץ, התרגשנו מאד לראות את החיים של בן הדוד בקיבוץ. אנחנו לא ידענו עברית והם לא ידעו רוסית אז תקשרנו ביידיש בעיקר.

בברית המועצות למדתי באוניברסיטה שנה אחת, ואז התקבלתי ללמוד בטכניון בחיפה להמשיך את התואר בהנדסה. בנתניה נפתח אולפן שבו למדנו וגרנו לתקופה מסוימת עד שהתחלתי ללמוד בטכניון בחיפה.

בר מצווה

כל נושא הדת בברית המועצות היה אסור. לכן, היות ובר מצווה הוא טקס דתי, אסור היה לחגוג אותו ונעשה בהסתר. לא ידעתי עברית בזמן הבר מצווה, או מנהגים יהודיים, אז דוד של אבא שלי (לא היו לי סבים וסבתות בחיים) שידע מה צריך לעשות, כתב באותיות רוסיות מה שהייתי צריך לומר בעברית, לדרשה. התאמנו אצל הדוד וחגגנו במרתף עם חלונות סגורים, ובני משפחה. הקראתי בלי להבין את מה שכתבו לי באותיות עבריות. ידעתי שאני מתפלל בעברית בשפה של הדת שלי. זה הרגיש מוזר ומרגש בו זמנית. ההסתרה השפיעה עליי להרגיש גם שאני עושה משהו שאסור ועם זאת מיוחד לעם שלי, אז גם הרגשתי גאווה שאני משתייך למשהו מיוחד. אחרי בר המצווה חגגנו מסיבת יום הולדת עם חברים, מסיבה רגילה של ילדים בלי קשר לבר מצווה כטקס דתי.

הזוית האישית

רינה הנכדה המתעדת: היה מרתק מאוד להכיר את השורשים שלי ואת סבא ולגלות דברים חדשים.