מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה, נולדתי בקיבוץ דברת להורים ממקימי הקיבוץ, ציוניים שעלו לישראל מאירופה לפני קום המדינה. אבא נולד וגדל באוסטריה, במשפחה מתבוללת. עם עלות הנאצים לשלטון  הבין משמעות היותו יהודי, הצטרף לתנועת "מכבי הצעיר" ובמסגרת התנועה עלה לארץ בשנת 1938. בשואה, נספה אחיו הצעיר. אמא גדלה במשפחה מסורתית  בוורמס שבגרמניה, בשנת 1939 עברה לאנגליה עם סרטיפיקט מיוחד. אחרי 7 שנים בהן שהתה באנגליה עלתה בעליה בלתי לגאלית, נתפסה ונשלחה לקפריסין, עלתה לארץ  בתחילת שנת 1948 והצטרפה למקימי דברת.

בבית, היינו שלושה אחים, אני בת יחידה אמצעית. גדלתי בחינוך המשותף שהיה נהוג בקיבוצים דאז. רוב חיינו התנהלו בתוך מסגרות החינוך הקיבוצי, מגיל 0 עד גיל 18 אכלנו, למדנו, התחנכנו שיחקנו בתוך מסגרת של בתי הילדים. המבנה שלהם היה כזה, שהכיל באותו אולם גדול מרכזי לאכילה, מסביבו חדרי שינה וכיתת לימוד, ע"פ עיקרון זה גם היה מבנה גן הילדים. היו לנו מעט מאוד שעות אותן בילינו עם הורינו ואחינו. בעצם, שעתיים עד שלוש שעות ביום, בשעות אחה"צ "ביקרנו" בבית ההורים.

באופן אישי, תקופת ילדותי זכורה לי, כתקופה טובה ויפה מאוד. אני חושבת שמסגרת החינוך השיתופית העניקה לי ערכים רבים בתחומי חיים רבים, אהבת האחר, המסוגלות לחיות בשותפות לחלוק וללמוד מאחרים, להיות אמפטיים כלפי האחר. למדנו לעבוד ולמדנו מה היא אחריות בעבודה, מה היא אחריות חברתית ומה היא  אחריות אישית ומחויבות כלפי החברה אליה אנו משתייכים. וכל זאת  לצד אהבת הארץ דרך הרגליים. אהבת המולדת מתוך הבנה עמוקה שזו המולדת שלנו  ואין אחרת.

ידוע לי שהיו לי גם משברים אישיים הכרוכים בלינה השיתופית,  אך אינני זוכרת את מהותם וזאת אולי בזכות הדרך בה בחרה אמי לטפל בהם. הייתה תקופה בהיותי בגן ילדים שאמי ישנה בגן הילדים, כחודש, בגלל משבר אצלי שמהותו לא זכורה לי.  בזמן משבר זה, לא אפשרו לאמי לקחת אותי לביתה למשך זמן המשבר. היא בחרה לטפל בבעיה ולפתור אותה בדרכה  שלה ולישון בגן הילדים, בחדר המשחקים באותו בית בו אני הייתי. כנראה באופן פעולתה זו נתנה לי תמיכה וחיזוק שאפשר לי להמשיך בשגרה הנהוגה בקיבוץ.

היו עוד כמה זוטות הקשורות באכילה וטיפול בקשיים אישיים כשנדרשה אחידות: כולנו אכלנו אותו אוכל שהובא מהמטבח לבתי הילדים, לא יכולנו להגיד שאיננו אוהבים לאכול סוג מזון ספציפי. אפשר להגיד שחייבו אותנו לאכול את המנה העיקרית כמו כולם. פעם בשבוע היו דגים ואני לא אהבתי דגים, כדי לקבל תחליף היה צורך באישור מיוחד. פנו לאימי שאמרה שגם היא לא אוכלת דגים וכך הגיע האישור המיוחל לשחרור ממנת הדגים השבועית. כשהייתי בגן, בחודשי החורף, נדרשנו לבלוע כף שמן דגים כל יום, בגלל סגולותיו הרפואיות וחשיבותו לעצמות, בזכות  ויטמין D המכיל חומר חיוני לעצמות. עמדנו בטור, והמטפלת נתנה לנו כף שמן דגים. אצלי הוא נשמר בפה במשך שניות ספורות ואז ירקתי אותו מתחת למחצלת מסוימת בגן, עד ש"עלו" עלי, הביאו את אמא שלי שתעמוד איתי בתור. אמי ראתה את תגובתי ואמרה שמצידה אני לא צריכה לקבל שמן דגים,.הצהרה שכנראה גרמה לכעס אצל המטפלות אבל אותי פתרה מהשמן.

אירועים כאלה ודומים להם נתנו לי להרגיש גאווה, חוסן, ותחושה שיש לי תמיכה גדולה מאמי. אלה היו אירועים בהם בחרה את הבת שלה בניגוד לדעת המערכת, ולמרות החינוך השיתופי והאחידות לה נדרשנו. תמיכה שנתנה בשקט ובצניעות ללא מלחמות גדולות, ואולי כך בדרכה, נסכה בי ביטחון ואת היכולת  להתמודד ולהרגיש בנוח… אהבתי את אמי אך גם את מערכת החינוך השיתופית בה גדלתי, כפי שציינתי בהתחלה אין לבטל את תרומתה לאשיותי.

הורי תמיד ידעו להוסיף פן אישי שלהם במפגשים משפחתיים קטנים וטיולים משפחתיים. כמו כן אימא שלי הכניסה ארוחה משפחתית בערב עוד הרבה לפני שהיה מקובל בקיבוץ לאכול בבית.

כשבגרתי וחשבתי על הרקע שלי בחינוך השיתופי, הפתיע אותי להבין עד כמה, למרות שלא גדלנו בחיק המשפחה, אצל הורינו, אנחנו מאוד דומים להם ולא רק במראה, ספגנו את תפיסת עולמם, את אישיותם, את אהבתם לטיולים בארץ ובעולם, ועם הבגרות גם התחזק הקשר עם אחיי שגדלו בבתי ילדים שונים מאלה אשר אני גדלתי בהם, וכולנו ביחד למדנו לשמור על ערכה של המשפחה הרחבה בחיינו.

נקודות חשובות לציון בדרך: הייתה החלטה בקיבוץ שיש לדבר רק בעברית בקיבוץ, ואין לדבר עם הילדים בשפת האם של ההורים. שפת האם של הוריי הייתה גרמנית, הייתה לי סבתא שחיה באוסטריה ודיברה רק גרמנית, היא הייתה מגיעה אחת לשנתיים לארץ למשך חודש וחצי ואנחנו, נכדיה, לא יכולנו לשוחח איתה, זה היה מאוד מתסכל.. יחד עם זאת הייתה אהבה גדולה לסבתא.  יש לציין שהקשר עם בני כיתתי מגיל ילדות ועד בגרות נשמר, ובעולם הדיגיטלי קל יותר לשמור עליו. במחזור שלי, כולם מרימים על נס את החינוך השיתופי לו זכינו. חשוב לי לציין שלמרות שתקופת ילדותי זכורה לי לטוב היה לי ברור שלא אגדל את ילדי במסגרת בה קיימת לינה שיתופית.

החינוך הקיבוצי, הראייה של עולם העיסוקים של נשים בקיבוץ, החדירו בי בגיל מאוד צעיר, עמוק מאוד את התודעה שאני אהיה בעלת מקצוע בו אני אבחר, ולא אסתובב בין ענפים שונים, אכן למדתי סיעוד, ומגיל 22 אני עוסקת במקצוע זה עד היום, לצד פעילויות נוספות המעניינות אותי.

הזוית האישית

סבתא דינה: התכנית מאוד מיוחדת וטובה, נותנת הזדמנות של שיח ישיר והעברת רקע אישי ממני לנכדה. מעבר לכך מזמנת גם אותנו הסבים והסבתות לשמוע סיפוריהם המעניינים וללמוד על הרקע והמקורות של סבים וסבתות שאינם דומים לנו והגיעו ממקומות אחרים. נותנת הזדמנות להכיר את סביבת הילדים של היום, סלנג, משחקים ועוד. קיבוץ גלויות מרגש. מאחלת לנעמי המקסימה שלנו שתגדל להיות נערה ואשה עצמאית ותמיד תמשיך לכבד ולהוקיר את הסבים והסבתות והוריה. מבלי "שורשים אין צמרת". נעמי אשחר: אני מאוד נהניתי בתוכנית ולמדתי המון. היה לי מעניין מאוד ונהניתי מאוד ב"אנו" וגם אהבתי את המפגש של המשחקים מפעם. שמחתי שסבא וסבתא באו לתוכנית והיה מעניין לשמוע את הסיפורים שלהם וגם את של האחרים.