מאגר סיפורי מורשת

שמי רוחמה אטבה, נולדתי בשנת 1947, אני סבתא של ירדן.

נולדתי בכרם התימנים, חצי שנה לפני קום המדינה. גדלנו בחצר גדולה עם חמישה שכנים, כל משפחה בחדר אחד. לא היו קירות, רק דלתות בין החדרים. אנחנו היינו ארבעה אחים, שני אחים ושתי אחיות. בבית היינו שש נפשות בתוך חדר אחד. רק בגיל תשע עברנו לרחוב אחר ושם היינו בשני חדרים מול הים. באתי ממשפחה דתית, היינו שומרים שבת, הולכים לבית הכנסת, הייתי יושבת ליד אבי והמתפללים היו נותנים לי סוכריות כי הם ראו שאני ילדה חמודה וקטנה.

כל יום בחודש אלול, חודש הסליחות, היינו שומעים כבר ב-4 לפנות בוקר את תפילת הסליחות. אני נולדתי בחודש אלול, חודש הרחמים, לכן קראו לי רוחמה. האחים ישנו במיטות מתקפלות מברזל, שניים במיטה. לא היה לנו ברז במטבח, הייתה לנו חצר שבה היינו משתמשים במים באמצעות הטרומבה (ברז עם ידית), צחצחנו שיניים, רחצנו פנים והתקלחנו (לא הייתה אמבטיה). אימא שלי הייתה מחממת מים חמים במיכל שעל הפרימוס והיינו מתרחצים במטבח בקערה. היה כיסא קטן שבו ישבנו ואימא הייתה רוחצת אותנו עם כלי.

כל יום היה חלבן שהיה עובר עם עגלה וסוס ומיכלים מלאים בחלב, צועק "אייזין חלב!" והשכנים היו יוצאים עם בקבוקי זכוכית וממלאים ליטר או שניים. הוא היה מוזג ליטר לכל משפחה, זה היה תלוי בכמה תלושים היה לכל משפחה. כדי להדליק את הפתיליות, היה צריך נפט, היה אדם שעובר ברחוב ומצלצל בפעמון וכל מי שהיה צריך לקנות היה יוצא וקונה. גדלתי בתקופה של צנע, היו תלושים לאוכל, היינו הולכים למכולת עם התלושים לקנות לחם, ביצים, קמח, שמן וכו', והיה את שוק הכרמל לירקות ופירות..

בבית שלנו, בעל הבית היה צמוד אלינו לחדר. הוא היה נכנס לישון ב-19:00 בערב. אימא שלי הייתה רוחצת אותנו כבר ב- 17:00, היינו אוכלים והולכים לישון ב-18:00, כדי לא להפריע לבעל הבית לישון (הוא היה אדם מבוגר). בקיץ היינו יורדים לים כל יום עם אימא, אוכלים שם ובאים הביתה להתרחץ ולישון. הים לא היה מסודר כמו היום: היו הרבה סלעים, דגים קטנים שהיינו שמים בקופסאות של מלפפונים וסרטנים קטנים שיוצאים מחורים בחול. לא היו כבישים, רק חול, בלי מכוניות רק סוסים.

מכיתה א' עד כיתה ח' למדתי בבית הספר "הירקון" ליד הים, היום זה בית מלון. בכיתה ז'-ח', למדנו בקומה השנייה וראינו את הים מהחלון, היינו שובבים – וכשהים היה שקט, היינו הולכים לאחות ומעמידים פנים שאנחנו חולים, לא מרגישים טוב, והיא, מורה או אחות, היו משחררים אותנו הביתה. היינו קובעות ללכת יחד כמה חברות לים, רחוק מבית הספר, ונהנות שם עד הצהרים.

הייתה לי ילדות מאוד יפה, לא היו עניים ועשירים, כולם היו שווים, באותו מעמד כלכלי. לא היו נועלים את הדלתות, לא היו גנבים בכרם, חיינו בשלום ואחווה עם כל השכנים, כל אחד מכיר ועוזר לשני. להורים שלי היה אסור לדבר עם הילדים בתימנית, היינו שומעים את השפה רק כשהדודים או סבתא היו באים.

במשך היום היינו בבית הספר, חוזרים הביתה, עושים שיעורי בית, ויוצאים לרחוב לשחק עם חברים בחול. לא היו טלפונים ולא היה מה לעשות בבית, אז כל היום היינו משחקים בחוץ, בחבל, קלאס, גוגואים, חמש אבנים וכו'. פעם לא היו מכונות כביסה או מדיח כלים, היינו עוזרים לאימא לצחצח את הנעליים. אימא הייתה מכבסת הכל בידיים. מרתיחה מים, שמה פתיתי סבון, שופכת לקערה גדולה שיתקרר והיינו יושבים ומשפשפים את הבגדים ושוטפים את הכל בטרומבה עם מים נקיים.

בחגים היינו נוסעים באוטובוס לירושלים, כשהיינו מגיעים לאבו גוש, היו עולים שוטרים לבדוק אותנו לפני שנכנסים לירושלים והיינו חוגגים את החגים וחוזרים הביתה במוצאי החג עם אוטובוס חזרה הביתה. ביום העצמאות היה לנו מצעד של צה"ל ברחוב אלנבי ובן יהודה. כל שבוע היו לנו מסיבות של הכיתה בבית אחר במוצ"ש. היינו רוקדים שם, נהנים, צוחקים. לא היו דיסקוטקים, רק היו בתי קפה שהיינו מציצים לראות ולשמוע את האנשים שאוכלים עם המוזיקה שם.

הכרתי את בעלי עמירם באחת המסיבות של מוצ"ש בגיל 14 ומאז אנחנו ביחד. כשסיימתי את בית הספר, התחלתי לעבוד בבית חרושת בתפירה. לאחר כמה שנים התחתנתי והבאתי את בני הראשון, חודש אחרי מלחמת ששת הימים. לבעלי היה חבר מאוד טוב בצבא, הוא היה בחתונה שלנו, ובמלחמת ששת הימים הוא נהרג, זה היה נורא.

כיום יש לי שלושה ילדים מקסימים, שני בנים ובת, וארבעה נכדים מתוקים.

הזוית האישית

ירדן הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי לשבת ולהקשיב לסבתי, מאוד התעניינתי בדבריה ולמדתי עליה דברים שלא ידעתי לפני כן. אני רוצה לאחל לסבתא שלי שימשיכו להיות חיים קלים ושתמשיך להגשים את עצמה.

סבתא רוחמה: שמחתי לחלוק את ילדותי עם ירדן, נהניתי לשתף אותה ולדבר איתה. אני מאחלת לה שתהנה בכל מה שהיא תעשה בעתיד ותהיה מאושרת.