מאגר סיפורי מורשת

שמי בלה, נולדתי בבוקרשט, בירת רומניה ב- 24.04.1956.

הגעתי לדימונה ב-10 במרץ 1960. אבא שלי ביקש לגור קרוב לחיפה, שם התגוררה אחותו. פקידי הסוכנות השיבו לו שדימונה זה קרוב לחיפה. וכך נסענו נסיעה אינסופית עד הגיענו לכמה בניינים קטנים בלב המדבר, כשמסביב רק חול וחול. אמא שלי הייתה בטוחה שהגענו לסוף העולם. בדימונה קיבלנו, כמו כל יתר העולים מהארצות השונות (מרוקו, פולין, רוסיה, הונגריה, הודו ועוד), דירונת קטנטונת בת 35 מ"ר. בדירה שבשכנותנו, גרה משפחה מרוסיה ולה 2 בנות גדולות מעט ממני. כולנו היינו צמאות לחברות ולכן הן למדו רומנית ואילו אני למדתי רוסית. עד היום אני דוברת רוסית ומצליחה לעזור להרבה עולים מרוסיה כשהם נזקקים לעזרה בקופת חולים או במוסדות שונים.

אני באה מבית של שורדי שואה. לאבא שלי היה מספר מקועקע על ידו, ואמא שלי הצליחה להציל את עצמה ואת שני אחיה והוריה בזכות העובדה שהיתה "צעירה, יפה ועשירה". גדלתי כבת יחידה להורים מבוגרים, שהולידו אותי בהיותם בני 40. לגדול בדימונה של שנות השישים במצב כזה, לא היה קל בכלל. מסביבי לכולם היו סבים  וסבתות, דודים ודודות, אחים ואחיות. ואילו אני הייתי לבדי. זה מה שגרם לי להיות מאוד חברותית ולייחס חשיבות רבה לחברויות שפיתחתי. עוד דבר שעזר לזה, היא העובדה שאמא שלי ז"ל ידעה 8 שפות ועזרה לעולים ממדינות שונות במציאת עבודה וסידורים שונים בזכות הידע הזה. אבא שלי עבד בעבודות דחק קשות מאוד כמו כולם. לא היה לנו רכוש, לא היו מצרכים, במקום המקרר הייתה תיבה ממש קטנה וקנינו מדי פעם חצי קוביית קרח גדולה שהפשירה לאט לאט, והצריכה עבודת ניקוי אדירה. מצרכים נרכשו פעם בשבוע בלבד, כי לדימונה לא הגיעו מצרכים מדי יום.

בחופשות, ובייחוד בחופש הגדול, נסענו לחיפה לאחותו של אבא שלי וכך זכיתי לבלות זמן רב בים שאותו למדתי לאהוב מאוד.

אחד הדברים שזכורים לי היטב זה הזמן שלפני מלחמת ששת הימים ו"ההמתנה" שלפניה. חפרנו שוחות נגד טנקים, והאפלנו את כל החלונות. ביום בו פרצה המלחמה 6.6.67, הלכנו לבית הספר, אך שם הודיעו לנו שעלינו לשוב לבתינו. בדימונה, הקרובה לקמ"ג, נשמעו אזעקות רבות. אני עשיתי יומן מלחמה מגזירי עיתונים שאספתי מכל מני עיתונים וממש  ניהלתי יומן מלחמה. לצערי יומן זה שנשמר שנים רבות, ניזוק קשה מהלחות, ונאלצתי לזרוק אותו. עד היום אני זוכרת את קריאתו הנרגשת של מוטה גור ז"ל שהושמעה ברדיו: "הר הבית בידינו". היה פרץ עצום של שמחה ואנשים יצאו לרחובות בשירים וריקודים. חשתי ממש רוממות רוח והתרגשות עצומה.

אחד המשפטים הזכורים לי מהבית הוא של אבי היקר: "אני לא למדתי, כי הייתי צריך לעזור בפרנסת המשפחה, את תלמדי". ועוד משפט שהוא אמר: "יש לי שתי עיניים: אחת מהן זו את ואחת זו אמא שלך". והוא באמת אהב אותנו ושמר עלינו כעל בבת עינו.

בהיותי ילדה הייתי פעילה מאוד בצופים כחניכה, מדריכה וראש גדוד. כמו כן השתתפתי בחוגים שונים: בלט, דרמה, אמנות הקולנוע. בנוסף לכך התנדבתי לנוער לנוער והופעתי לקליטת עלייה הן של הכושים העבריים והן של עולים אחרים. הייתי גם במועצת תלמידים ובמסגרת זו אימצנו כל מני יחידות מצה"ל במשך זמן רב.

אמא שלי תמיד אמרה: "לנו אין משפחה כי הנאצים דאגו לכך. את תקימי משפחה גדולה" ואכן יש לי שלושה בנים, שתי כלות וארבעה נכדים, כן יירבו.

הזוית האישית

מיכל: הזמן המשותף שלי עם סבתא הוסיף לי הרבה ידע על חייה וילדותה בדימונה. שמחתי לבלות אתה גם בבית הספר בנוסף לזמן שהיא מקדישה לי ביומיום.

סבתא בלה: שמחתי מאוד שמיכלי בחרה בי להשתתף עמה בפרוייקט החשוב הזה הבין דורי. מיכל היא נכדתי הבכורה ואני מאוד קשורה אליה. היה ממש מאלף להיות כאן במקום בו היא מבלה שעות רבות מחייה ולראותה עם חבריה. התרגשתי מאוד לספר לה את קורותי ולשתפה בחלק מהסיפור שלי.