מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורה של סבתא שלי, בטי גברי, ועלייתה לארץ ישראל.

סבתא בטי נולדה בשנת 1941 באלדורדו, ארגנטינה. יש לה אחות גדולה, מרתה, ואח קטן, מריו. קראו לה אווה ביאטריס חוה ברכה, אבל כולם קראו לה בטי, ובסוף היא שינתה את שמה לבטי. "בארגנטינה, בכפר שלנו היינו המשפחה היהודיה היחידה" היא מספרת. כל ילדי המשפחה למדו בבי"ס יהודי והלכו לתנועות נוער, שם חילקו אותם לגרעינים. בגיל 16 היא עלתה עם הגרעין שלה לארץ. "העלייה לארץ הייתה מאורגנת לפי גרעינים, שהם קבוצות של אנשים באותו גיל. כשהגענו לארץ, הפנו אותנו לקיבוצים שונים לפי הצרכים של אותם קיבוצים".

שלא כמו עולים אחרים, כשסבתא הגיעה לישראל הייתה לה כאן משפחה גדולה – סבא, דודים, ובני דודים, מה שהקל על קליטתה. גרעינים מכל מיני מקומות הגיעו לקיבוצים שונים: "המקסיקנים הלכו לקיבוץ "אור הנר", חלק מהארגנטינאים הלכו ל"מפלסים", ואני ואינדיו (חבר של סבתא מארגנטינה) לניר עם".

"לא דמיינתי הרבה את ארץ ישראל אבל קראנו עליה בספרים, היו שליחים שהגיעו לארגנטינה מישראל ובסמינר למורים עבריים שהייתי בו סיפרו לנו עליה, כך שהיה לנו הרבה מידע עליה" מספרת סבתא.

לא כולם בגרעינים היו מוכנים ולמדו את השפה. "חלק גדול של העלייה מארגנטינה ידע עברית כי רוב האנשים למדו בבתי ספר יהודיים, שם למדו עברית ויידיש. אבל ברגע שהגענו, מי שלא עשה לימודים יותר גבוהים בעברית כמוני (הייתי כבר מורה לעברית), הלכו לאולפן ללמוד עברית. לפני שעברנו לקיבוצים, הייתה לנו תקופת הכשרה לחיים בקיבוץ, ואני הייתי בקיבוץ רמת יוחנן ביחד עם גרעינים ממקומות אחרים".

לפני שסבתא בכלל הגיעה לארץ, היא הייתה בהרפתקה גדולה נוספת: הטיול הגדול באירופה.

סבתא והגרעין שטו מארגנטינה לאיטליה, בה עצרו לטיול גדול באירופה. סבתא מאוד התרגשה: "באותה תקופה לא היה מקובל לטוס הרבה לחו"ל. בשבילי היתה זו חוויה מאוד גדולה, כי הייתה זו עבורי הפעם הראשונה שיצאתי מארגנטינה לחו"ל. הגרעין יצא לטיול, וסוכם שכולם יחזרו לנמל באיטליה כדי להגיע לישראל".

סבתא (באמצע) עם הוריה לפני העלייה לספינה

סבתא ורוב הארגנטינאים החליטו לנסוע לפריז, צרפת. לא היו אנשים ברחובות, כי זו הייתה תקופת החגים. זה היה להם מאוד מוזר. בארגנטינה היה רוב הזמן חם, אז הם חגגו את החגים בחוץ, בשמש, עם כולם. באירופה, היה מאוד קר, אז החגים הפכו למשפחתיים. סבתא וחבריה יצאו אל הרחובות כדי לראות איך הם חוגגים, אבל היו לבד בקור. הם ראו מהחלונות את המשפחות חוגגות עם משפחותיהן, הלכו ברחובות וחיפשו מלון ללילה. בסוף הם מצאו אחד, ונכנסו פנימה. "היינו גרעין גדול שמעט ממנו ידע צרפתית, ואני דיברתי צרפתית בסיסית מאוד". פיזרו את הגרעין בכל הקומות, וסבתא הייתה בחדר עם שתי בנות. פתאום, מישהו מהגרעין רץ פנימה וצועק בספרדית: בטי! בטי! בואי מהר!. סבתא נלחצת ושואלת מה קרה, אבל הוא לא עונה. הם רצו למטה, ו"מישהו מהבנים שהיו בקומה הראשונה החליט להתקלח בכיור שהיה בחדר. לא היו חדרים עם מקלחת, ומקלחות היו רק בקצה האחר של המלון. הוא הכניס את הרגל וכל הקיר התנתק מהמקום והתחילו לנזול מים". כל חברי הגרעין התחילו לצחוק כמו מטורפים, אבל בעל המלון לא נהנה כל כך. הוא צעק וצרח על כולם, מה שלא עזר, כי אף אחד לא הבין באמת צרפתית. כשאני באתי, הלכתי אל בעל המלון ואמרתי:"תשמע, קרתה תאונה קטנה". בעל המלון התחרפן כי מתחת לחדר שלנו, היה בוטיק קטן של בגדים, והוא פחד שהמים ינזלו לבוטיק. תוך כדי שהוא המשיך לצעוק עלינו, פתאום החדר מחשיך. "לאלה מלמעלה יש מזלג חשמלי, כנראה הוא לא התאים לשקע" אומר אחד מהחברים. סבתא צועקת:"שמישהו ירוץ לשם ויגיד להם שיוציאו את זה מהר!". בסוף החשמל חזר והכול היה טוב. למחרת בבוקר כשהלכנו מהמלון, בעל המלון נשבע:"אני אף פעם לא אתן לצעירים להיכנס למלון שלי!", סבתא מספרת, וחיוך גדול על פניה.

כשאנשים רצו לעלות לארץ, ליוו אותם אנשים מהסוכנות היהודית שהיו מכינים אותם לארץ. "כלומר, מסבירים לנו על מה יקרה כשנגיע, מכינים לנו תעודת זהות ותעודות עולה וכו'. בספינה הם היו קוראים לנו אחד אחד והיו שואלים עלינו דברים כדי להכין את הכול" סבתא מספרת. "הם שאלו אותי אם יש לי קרובים בישראל ואני אמרתי שכן, כי היתה לי משפחה בחיפה וגם בקיבוץ גן שמואל". הפקיד שאל מי המשפחה בחיפה, וסבתא אמרה לו את השם של דוד שלה, שגר שם, והפקיד אומר:"אה, את חלק מהמשפחה הזאת? טוב את תהיי בסדר".

ככל שהם התקרבו לחיפה, סבתא יותר התרשמה. "לחיפה יש את 'כל המרכיבים'. יש הר, יש ים. כשמגיעים לחיפה דרך הים זה מאוד מאוד מרשים. יש מקומות שידועים בזכות השילוב הזה". סיפרו לסבתא, שהדודים והבני דודים שלה הגיעו לנמל כדי לברך אותה על הגעתה, וכדי לעזור לה להתאקלם. בנוסף, גרעין אחר מארגנטינה, שהגיע לארץ קצת לפני הגרעין של סבתא, בא לנמל כדי לקבל את פניהם. לאחד מחברי הגרעין מארגנטינה, היה בארץ מכיר בשם ארנולד, והכינוי שלו היה נודי. "כשראינו אותו מהסיפון התחלנו לצעוק: "נודי! נודי!" ופשוט כל הישראלים התפקעו מצחוק, אבל אנחנו לא הבנו למה".

אחרי שהם עגנו, והיו הרבה חיבוקים וצעקות, המשפחה של סבתא הסיעה אותה לקיבוץ גן שמואל כדי לפגוש את סבא שלה, שהיה מאוד זקן ולא יכל לבוא. סבתא מאוד אהבה את גן שמואל כי הוא נראה כמו פארק יפה, הכול היה ירוק ועם פרחים, והיה לסבתא מאוד כיף עם כל המשפחה. "גם חיפה הייתה יפה, כי עדיין לא היה לה מראה עירוני כל כך. בנוסף לכך, דוד של סבתא גר בשכונה של עשירים, אז היה הרבה יותר מטופח ויפה". מגן שמואל סבתא המשיכה לניר-עם, שם שיכנו את הגרעין בחדרים קטנים, ושם גרו. "לי היה הרבה יותר קל להשתלב כי היה לי את היתרון של השפה, ויכולתי לדבר עם אנשים אחרים. הרבה אנשים אחרים ידעו גם עברית, אבל לא ברמה של לדבר ולתקשר עם 'מקומיים" סבתא מסבירה.

כל הגרעין התחלק בין הקיבוצים השונים, אבל כולם שמרו על קשר ונפגשו, כי כל הקיבוצים היו אחד ליד השני. בקיבוץ, כולם עבדו בעבודות שונות, ואת סבתא, שיבצו בפרדסים. "סבא, באותה תקופה, היה המנהל של הפרדסים". כל הצעירים בקיבוץ, היו מבלים ביחד. "הלכנו להצגות, לפעילויות שונות עם כולם, ונהיינו חברים. כך גם הכרתי את סבא".

סבתא חיה עד היום בקיבוץ ניר- עם, ונפגשת הרבה עם ארבעת ילדיה ושבעת נכדיה.

אלדורדו, מקום הולדתה של סבתא

מסלול השיט של סבתא והגרעין (צבעים שונים=ספינות שונות)

הזוית האישית

עידו: היה לי ממש מעניין וכיף לעבוד על הסיפור. למדתי על עניין העלייה ועל סבתא הרבה יותר ממה שידעתי עד עכשיו. לא היו קשיים מסוימים, והכול הלך טוב.