מאגר סיפורי מורשת

שמי מעיין פלמה, נולדתי בקיבוץ כפר הנשיא בשנת 1951.

גדלנו בלינה משותפת, ובגיל שתיים עשרה התחלנו לעבוד בכל מיני ענפים בקיבוץ. אני עבדתי במטבח, במטע, בלול ובעיקר עבדתי עם ילדים בגיל הרך. כאשר שהתבגרתי הייתי מחליפה בגן את הגננת. ולמדתי שאני רוצה לעשות תיקון מהילדות שלי לילדים של היום.

אני למשל, הייתי מאוד מוחרמת והרגשתי שאף אחד מהצוות לא הבין אותי. ואפילו לא רציתי להגיד להורים שלי, כי ידעתי שאם אגיד להם לא יהיה להם מה לעשות עם זה. הצוות חשב שהם יודעים איך לטפל במקרה, וזה לא יעזור אם ההורים יהיו מעורבים. לכן בבגרותי חיפשתי דרכים איך לעזור לילדים שעברו חרם.

בגיל שמונה עשרה טסתי לשוויצריה להיות שנה עם החבר שלי שפגשתי בקיבוץ. משוויצריה חזרתי לארץ והתגייסתי לצבא. הייתי מ"כית בנח"ל. כשחזרתי לקיבוץ, סדרן העבודה ביקש שאני אכנס לעבוד בגן, בתור גננת ( למרות שלא למדתי להיות גננת ).אמרתי שאני מסכימה רק בתנאי אחד, שהקיבוץ יאפשר לי להכניס הרבה שינויים. כי לא הייתי מוכנה להמשיך בסגנון של פעם, שהפריע לי מאוד. למשל, פעם המטפלת הייתה בוחרת לילדים את הבגדים, ולא מאפשרת להורים ולילד לבחור. דוגמא נוספת, המטפלת הייתה מקלחת את הילדים, גוזרת לילדים את הציפורנים ומנקה את האוזניים. דברים שאני האמנתי שהם פרטיים, שההורים צריכים לעשות והילדים לא צריכים לעמוד בתור בשבילם. כך נהייתי גננת בקיבוץ (בלי תעודה) למשך עשר שנים, ואז עברתי להדריך את החינוך הבלתי פורמלי. הדרכתי קבוצות רבות של ילדים. ולאחר שנים רבות, פנו אלי מהמועצה של הגליל העליון, להדריך את כל המדריכים של כל הקיבוצים. בהדרכה של המועצה עבדתי שבע עשרה שנים, וכאשר הגעתי לגיל פנסיה הודעתי שאני מסיימת.

החלום שהתגשם

כחודשים לפני שיצאתי לפנסיה, חלמתי חלום ובמשך כל הלילה קמתי כל שעה (בערך). התעוררתי והבנתי שהחלום חשוב לי וכתבתי אותו. בבוקר קראתי את כל החלום שכתבתי בלילה, וראיתי שיש לי חזון שלם שאני ממש רוצה להגשים. החזון הוא לקחת את חדר האוכל, שכבר לא היה פעיל במשך שש עשרה שנה, והיה במצב לא טוב, כי לא טיפלו בו כל השנים. למרבה המזל, הקיבוץ החליט לשמור על חדר האוכל, ולא להשכיר אותו, על מנת שיהיה מקום לחגוג את החגים ואת כל האירועים של הקיבוץ. הלכתי לאחותי וסיפרתי לה על החלום שלי, היא התלהבה וכך שתינו יצאנו לדרך. דיברנו עם הרבה חברים על הרעיון, הלכנו לדבר עם כל הוועדות, וראינו שכולם מתלהבים מאוד מהרעיון להקים מרכז קהילתי, שייתן תשובה לכל הצרכים של כל החברה.

לבסוף הגענו לאסיפה הכללית של הקיבוץ. באסיפה סיפרתי על החלום. הבנתי שבעקבות החלום שש לנו חזון שלם, והרעיון הוא שהמרכז הקהילתי שאני ואחותי רוצות להקים, יהיה מסוגל להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית לבד. הסברנו כי לשם הגשמת החלום, אנחנו לא מבקשות כסף מהקיבוץ, וגם מתחייבות שתמיד התקציב שלנו יהיה מאוזן. ברגע זה שמעתי אנחת רווחה גדולה. הסברתי שכל הפרויקט הזה יהיה בחדר האוכל הישן שעומד כרגע שומם, ואנחנו מעוניינות להשתמש בכל המבנה.

חלק אחד יהיה המועדון שבו גם יאכלו וגם ישתמשו בו לצורכי אירועים שונים כגון: אספות, ישיבות, ימי הולדת  כאשר משפחות צריכות מקום גדול יותר כדי לחגוג. בחדר האוכל הישן שהוא החלק הגדול נעשה סדנאות ,שולחנות משחקים, חדר לגו, ספרייה קטנה שנוצרה מספרים שהגיעו מהבתים, ומשחקיה לילדים ותינוקות (כל הציוד הגיע מהמשפחות). בנוסף לכך את כל החגים של הקיבוץ יחגגו שם, ובכלל כל אירוע גדול שזקוקים למקום גדול.

באזור ששימש להגשת האוכל בחדר האוכל הישן, הקמנו ארון בגדים קהילתי חינמי. אנחנו מאמינות שככל שהדברים יהיו בחינם ,כך החברה תרגיש שזה שלה ותרגיש שייכת למקום. באזור המטבח בחדר האוכל הישן, הקמנו חדר ספורט שבו יש קיר טיפוס. ובאזור הבישול של המטבח הקמנו סדנת יצירה. בהמשך באזור האקונומיה, הקיבוץ הקים חדר כושר. קראנו למקום "לב הקיבוץ".

כשהסברתי באסיפה, אמרתי שאחד החלומות שלנו שמועדון המבוגרים של הקיבוץ גם יהיה חלק מכל הרעיון הזה. הרעיון שלי היה שאפשר יהיה להשכיר את המפגש(מועדון) ולהרוויח כסף לטובת המבוגרים.

בחלום שלנו ראינו שהחינוך הבלתי פורמלי גם נכנס ל"לב הקיבוץ" ואפשר היה להשכיר את בתי הילדים, ולהרוויח כסף לטובת החינוך הבלתי פורמלי. לצערי הרעיון של מועדון המבוגרים נתקל בהתנגדות מאוד גדולה, וגם כניסת החינוך הבלתי פורמלי נתקל בהתנגדות של צוות החינוך. הבנו שכנראה הרעיון הקדים את זמנו, ולכן המשכנו בדרכינו בלי לשלב את המבוגרים והילדים, מתוך ידיעה שכאשר המקום יקבל את אופיו, הם ישנו את דעתם ויפנו אלינו. עכשיו, לאחר חמש שנים, אנחנו ממש מתקרבים להגשמת החלום הזה.

בינתיים בחמש השנים שאנחנו עובדים ב"לב הקיבוץ" , חדר הספורט הפך למרכז של חוגים, ושל תנועה ומחול. במשך שלושה בקרים בשבוע באים אלינו ילדים ממשפחות של "הום סקול" וילדי הגן עם הוריהם לפעול ולהינות ב"לב הקיבוץ".

כל ימי שלישי אחרי השעה שלוש, באות משפחות מהקיבוץ, ונהנות מפעילויות וגם מארוחות ערב בתשלום מאוד נמוך. ארון הבגדים שלנו נקרא "בי-גוד"  והוא בפעילות ענפה מאוד. על מנת לכסות את העלויות אנחנו לוקחים מחירים מאוד זולים, מוועדות ומחוגים של חדר ספורט ו"הום סקול". בנוסף יש לנו כמה עסקים קטנים כמו מסיק זיתים קהילתי, הכסף ממכירת השמן נכנס ל"לב הקיבוץ".

אנחנו מכינים לוכדי חלומות, ימי הולדת בתשלום, מכירת עוגיות בתשלום, וכל העבודה שעשינו היא בהתנדבות וההכנסות לטובת "לב הקיבוץ" . יש לנו כשישים מתנדבים. וגם תלמידים שעושים מחויבות אישית עוזרים לנו מאוד.

וכמו בחלום שראיתי איך הכסף שאנחנו מרוויחות מאפשר לנו לשפץ ולשלם ואפילו לקדם מיזמים חדשים, כך לדוגמא יש תוכנית לקחת את המרפסת ולעשות ממנה בית קפה מקורה, ולהקים מתחת למרפסת "מתקן נינג'ה" רציני וחופשי לכולם.

ולסיום, המסר שלי הוא כי "חלומות מתגשמים".

הזווית האישית

סבתא מעין: מאוד נהניתי מהפרויקט שגרם לי ולגל לשבת ביחד בשקט, ולספר את הסיפור. אני רוצה להמשיך להיפגש עם גל ולספר לה ולשמוע אותה, גם הפעילות בכיתה של שירים ומשחקים, חיברה מאוד בנינו והיה לי נעים להיפגש עם החברים של גל.

גל: מאוד נהניתי להשתתף במפגשי הקשר הרב דורי עם סבתא שלי. היה כיף ומעניין ללמוד ולדעת על העבר של מקום, שאני הולכת אליו הרבה. היה לי כיף לעבוד עם סבתא ולכתוב את הסיפור האישי שלה.