מאגר סיפורי מורשת

שמי פרחה פלד, נולדתי ב1939 וגדלתי במושב בית שערים, להוריי ישראל ולאה ברוידה.

בימי ילדותי לא היו למשפחות כלי רכב פרטיים, התחבורה מהמושב ואליו התבצעה על ידי אוטובוסים. כשהייתי בת שתיים עשרה, אמי חלתה בדלקת פרקים, והייתה מאושפזת בבית החולים, במשך שלושה חודשים.

בזמני, ילדים מתחת לגיל שש עשרה, לא הורשו לבקר את החולים. אני מאוד התגעגעתי לאמא, ואבא הציע לי לנסוע לבקר אותה למרות האיסור. נעלתי נעליים עם עקב, ולבשתי שמלה שתשווה, לי דמות יותר בוגרת. שעות הביקור בבית החולים היו מוגבלות לשעתיים בשעות הצהריים. עליתי לאוטובוס בדרכי לעפולה. שם הייתי אמורה להחליף אוטובוס, לכזה שנוסע לבית החולים. האוטובוסים לבית החולים יצאו לדרכם אחת לשעה, וכשהגעתי לתחנה התברר שאחרתי את האוטובוס, שמגיע לבית החולים. חששתי שאפסיד את שעת הביקור, והחלטתי להתחיל לצעוד ברגל לכיוון בית החולים. קצת חששתי מההליכה אבל החלטתי לצאת לדרך. החשש והדאגה גרמו לעיני לזלוג דמעות, ולמרות זאת המשכתי בדרכי.

האוכלוסייה של המושב שלנו הייתה מאוד אחידה. מה שהכרתי מהבית, היו אנשים לבושי בגדי עבודה, בצבע חקי או כחול כהה. לילדים היו גם כן בגדים מאוד פשוטים, ודי אחידים. בבית שערים דיברו רק עברית וזה מה שהכרתי.

במעלה הכביש מעפולה העיר, לבית החולים, במהלך צעידתי נתגלה לעיני מחזה מאוד מוזר. בצד הכביש היה מחנה אוהלים גדול שנקרא מעברה, שהיה צמוד לכביש. המעברות הוקמו ברחבי מדינת ישראל אחרי הקמת המדינה. באו עולים חדשים רבים מאוד והיה צורך לשכן אותם במהירות. בנו לשם כך מחנות שהמבנים בהם היו ממספר סוגים: בדונים, פחונים אזבסטונים ואוהלים

אנשים ונשים רבים היו במקום, הם דיברו בשפות שלא הבינותי, ושלא שמעתי כמוהן אי פעם. הם היו לבושים בבגדים צבעוניים מאוד, וזה נראה לי מאוד מוזר ואף מפחיד. הדמעות שזלגו מעייני קודם, התגברו כשעברתי ליד המעברה, נבהלתי מהלא מוכר.

המשכתי בדרכי ובקושי נשאר לי זמן לבקר את אמא, כי ההליכה ארכה הרבה זמן ושעת הביקור, כזכור מוגבלת. בסופו של דבר הגעתי לאמא, ההתרגשות של שתינו הייתה גדולה מאוד, ונפרדתי ממנה בתחושה שהצלחתי במשימה שתכננתי. חזרתי באוטובוס לעפולה, ועברתי בתחנה המרכזית, לאוטובוס הנוסע לחיפה, והגעתי איתו בשלום הביתה. מתחנת עפולה יצאו לחיפה שני קווי אוטובוס: האחד דרך נהלל, והשני דרך משמר העמק. כל נוסע באוטובוס ווידא אצל הנהג שהמסלול של האוטובוס אכן מתאים לו.

מסיבת בת המצווה שלי, שאמורה הייתה להתקיים בזמן שאמא הייתה בבית החולים, נדחתה למועד מאוחר יותר. חגגנו לבני הכיתה שלי אצלנו בבית, בניצוחו של המחנך שלנו. שרנו שירים, והקראנו קטעים מספרי הסופר שלום עליכם. הכיבוד היה עוגה, סוכריות, ומיץ. לסיום המסיבה נסענו כל ילדי הכיתה באוטובוס "אגד", לסיבוב סביב המושב וחזרה. משפחתי גרה אז כבר בבניין, ובצריף הישן שלנו, גרה משפחה של נהג "אגד", והוא שלקח אותנו לסיבוב.

הזווית האישית

טל: למדתי המון דברים לדוגמא: מהי מחבצה, מעברה ועוד הרבה. היה לי כיף מאוד לבלות עוד זמן איכות עם סבתא, ולהכיר אותה יותר לעומק.

 סבתא: נהניתי מאוד מהזמן המשותף שהיה לטל ולי יחד. שמחתי להיווכח שטל מתעניין, חוקר ושואל ורוצה להבין כל מהלך ותהליך לעומקם. שמחתי על הסקרנות שטל גילה. מאוד נעם לי להיזכר בפרטים שונים, ממהלך חיי ולשתף בהם את טל