מאגר סיפורי מורשת

לבנה זמיר, ילידת 1938, היא היסטוריונית, חוקרת ומרצה בנושא יהדות ארצות ערב והאסלאם. לבנה נולדה במצרים, וסיפרה לבני אשר, יו"ר עמותת מעברות – מעקירה לתקומה, על תקופת המעברות כפי שהיא זכורה לה, ועל החיים במצרים.

לבנה מספרת: "סיבת עלייתנו לארץ הייתה גירוש ממצרים. עלינו לישראל בשנת 1950. הגענו ארצה באונייה, אני הייתי בת 12. המניעים לעלייה היו רדיפות בשילוב ציונות – לולא הציונות של אמי, היינו נשארים בצרפת, שם אבי התחיל לעבוד באופן מכובד לפרנסתו.

התגוררנו במעברת טבריה במשך כשלוש שנים. היינו תשע נפשות – שישה אחים, אני והוריי. לאחר שלוש שנים במעברה, הוריי ויתרו על השיכון שהציעו לנו על ההר בטבריה, כי אמי אמרה: "אין אוניברסיטה בשום עיר הקרובה לטבריה בשביל הבנים שלי". הוריי העדיפו שני חדרים קטנים בגודל 37 מ"ר על גג אספלט בשכונת פלורנטין בתל אביב, כדי שנוכל לעבוד וללמוד, גם לימודים אקדמיים.

החיים במצרים לפני העלייה לארץ – תרבות גבוהה ורווחה כלכלית

נולדתי בקהיר למשפחה אמידה: וידאל-מוסרי-שמס שחיו במצרים במשך מאות שנים. אבי ויקטור וידאל היה בעלים ביחד עם שני אחיו – חביב ואלי – של אחד מבתי-הדפוס הגדולים בקהיר, ואחד מחמישה בתי הדפוס היחידים במצרים שהיו מורשים להדפיס עבור משרד החינוך המצרי. הם הדפיסו גם עבור משרד המשפטים המצרי ולרבים אחרים, כך שחווינו חיי שפע בדירה גדולה ורחבת ידיים בקהיר.

קידוש בבית בערב שישי

בתקופת מלחמת העולם השנייה עברנו לעיר הגנים חלואן, שם גרנו בוילה רחבה של שתי קומות, בקומה העליונה גר דודי, אח של אבי. זו הייתה וילה עם גינה רחבת ידיים וריח של יסמין ופול, ושתי עוזרות שגרו אצלנו בבית. למדנו במיטב בתי הספר הפרטיים של המיסיון הצרפתי, ובין חברינו היו בני האריסטוקרטיה המצרית-מוסלמית.

החברה הכי טובה שלי הייתה אייטן הייכל, בתו של הייכל פאשה, שגרו בארמון מעבר לכביש, אל מול החצר האחורית של הבית שלנו. בילינו יחד כל הזמן, בבית-ספר, או אצלה בבית או אצלי, האחים הצעירים שלה היו גם חברים של האחים הקטנים שלי. הייתה לנו גם חברה נוצרייה בשם איבון פאדול, והיינו ה-"טריו" (שלישיה) בבית הספר. מדי פעם הלכנו לאכול עוגות קרם שוקולד אצל delices בחלואן, או התפנקנו ב- קונאפה-בל-אישטה שקנינו בחנות ה"חלאוויאת" שבפינת הרחוב. פעם בשבוע הלכנו לסרט מצרי בחלואן, בליווי העוזרת הקטנה שלנו. מאד אהבתי את ליילה מוראד והשירים שלה, עד היום. זכור לי ביקור בשתי הצגות תיאטרון של מולייר, עם אחי הבכור דוד, היו אלו הפקות של התיאטרון הצרפתי שהגיע במיוחד מפריז לקהיר. זו הייתה חוויה תרבותית בלתי נשכחת לילדה בת 11, חוויה שנחקקת לעד. בשני חודשי הקיץ בכל שנה, עברנו לגור בעיר נופש קיצית על שפת הים התיכון "ראס-אל-באר", ושתי העוזרות ביחד אתנו. אלו היו חודשיים של נופש ברמה גבוהה, ברצועת גן העדן שבין הנילוס לבין הים התיכון. חיי חופש ורוגע בלתי נשכחים.

בעיר הקיט במצרים, על שפת הים התיכון

במעברת טבריה

בתחילה גרנו באוהל גדול, ללא שום תנאים סניטריים וללא חשמל – רק עששית שבקושי האירה בלילה. החורף הסוער של שנת 1950 העיף את האוהל באמצע הלילה, וכל הגשם ירד על המזוודות ועל כולם, עד ששכנים, עולים חדשים מעיראק, שהיו מורגלים לאסונות מסוג זה, עזרו לאבי להעמיד את האוהל חזרה.

בשלב שני עברנו לצריף מחולק לשני חדרים, גם ללא שום תנאים סניטריים בכלל: הייתה ברזייה במרחק 20 מטר מהצריף שלנו ששימשה את האזור הזה של המעברה. לא היו בתי שימוש במעברה, מלבד חור עמוק בתוך צריפון עשוי מפח כ-50 מטר מרחק מהצריף בו גרנו. כך שבלילה ובקור, אי אפשר היה לצאת ולהגיע לשם לצרכים… גם לא היה חשמל, ובלילה הדלקנו לוקס שעבד נדמה לי על נפט (סוג של עששית). עד שאבא עשה "דיל" עם המועדון שהיה במעברה: אבא השאיל לאנשי המועדון את הפסנתר שלי שהצלחנו להבריח ממצרים (אבי שלח אותו לתיקון לצרפת ושם קיבלנו אותו), ותמורת זה העבירו לנו חוט חשמל להאיר את הצריף.

אמי הצליחה לרשום אותנו – אני וארבעה אחים שלי – לבית ספר יסודי אליאנס בטבריה, שנחשב לבית ספר פרטי לעשירי העיר טבריה, אך אנחנו לא שילמנו. כי אמי שכנעה את המנהלת שאני ואחיי, שיודעים היטב צרפתית, נעלה לה את רמת הצרפתית בבית הספר. יתכן שהיו מוסדות בריאות במעברה (מרפאה, טיפת חלב), אך לא ראיתי דבר כזה. יש לציין בהקשר זה שלא הסתובבתי במעברה לבדי ולא חקרתי אותה באופן עצמאי.

גם אינני יודעת אם הייתה פעילות פנאי במעברה כי, כאמור, לא הסתובבתי אף פעם במעברה. כל בוקר הלכתי לבית הספר, ועם שובי הקפדתי לעשות כל השיעורים לפני החשיכה כי רציתי להצליח. ואכן היו לי ציונים מעולים בבית הספר, המורה שמעוני שיבח אותי על כך בכיתה – דבר שגרם לקנאה בקרב התלמידות.

זכרונות מאבא במעברה

מיד עם הגיענו למעברה באוקטובר 1950, אבא התחיל לעבוד בבניין של השיכונים עבור העולים על ההר בטבריה, ביחד עם אחי יוסף שהיה אז בן 16. אך אבי לא עמד בכך, הן בגלל  גילו – שהיה אז 50, וגם כי בהיותו איש עסקים עשיר במצרים, הוא לא היה רגיל לסוג זה של עבודה פיזית בקור ובגשם – והפסיק.

אבי היה חוזר למעברה עם כל ידיו שרוטות ואימא טיפלה בו ועיסתה לו את הידיים. לאחר שחסכו מעט כסף, אבי קנה תלת-אופנוע והתחיל לעבוד בהובלות בעיר טבריה ובהובלת חבילות של עיתוני הערב לכל הקיבוצים סביב לכנרת. בד בבד, הלך בכל ערב לאולפן ללמוד עברית. בדיעבד, אני בטוחה שהיה לו קשה, אך מעולם לא ראיתי את אבי עצוב או מתלונן. לאחר שעברנו לתל-אביב, אבי – שכבר ידע גם עברית, עבד כמנהל קבלה באחד המלונות הגדולים על שפת הים בתל-אביב. הוא הצליח בעבודתו, כי ידע שפות רבות.

זכרונות מאימא במעברה

אמי, שמעולם לא עבדה במצרים, התקבלה לעבודה כסייעת לאחות בבית החולים של טבריה, לשם יצאה כבר בשעה 6:00 בבוקר. באותה תקופה, היו זקוקים לה שתגיע לבית החולים עם שחר, כדי לקבל את פניהם של דייגים שותתי דם, שהסורים ירו עליהם ממרומי הגולן אל תוך סירות הדיג בחשיכת הלילה. מעטות היו האחיות שיכלו לעמוד במלאכה הכואבת ובדם הדייגים שזרם, ואמי הייתה בין הבודדות שעמדה בכך.

עם שובי מבית הספר, אמי הייתה כבר חזרה בצריף שלנו במעברה, מכינה לנו אוכל מצוין, למרות תקופת הצנע. היא אף התגאתה לפעמים, שהצליחה לאפות לנו עוגה עם ביצה אחת בלבד! מעולם לא ראינו את אמי בוכה, אך לאחר שנים רבות, לאחר פטירתה של אמי, מצאנו במגירה יומן שכתבה לאורך כל השנים, שם היא כתבה על תקופת שהותנו הראשונה במעברה, שם הייתה בוכה כל לילה בתוך הכרית שלה.

הבנתי שאמי התיידדה עם אישה רומניה שדיברה כמונו צרפתית. זכור לי שאימא סיפרה לי שהאישה הרומנייה הנחמדה מכינה מאכל של חצילים עם לבן (לא היה אז יוגורט), מאכל שלא יעלה על הדעת במטבח המצרי. אימא גם החליפה לפעמים מילים עם שכנה פרסייה שהצריף שלה גבל עם הצריף שלנו, והרגשתי הערכה של אמי לשכנה הפרסייה, זכור לי שהדבר מצא חן בעיניי. (לא היו משפחות פולניות במעברה, או "אשכנזים אחרים". רק רומנים והרבה עיראקים ופרסים).

לול התרנגולים של אימא

אמי, שהייתה אישה חזקה וידעה לתכנן את חיינו במעברה, לא שחטה את התרנגול שקנינו מפנקס המנות החודשי. היא הקימה לול ליד הצריף, ולאט לאט היו לנו שבעה תרנגולים ותרנגולות שהטילו כל יום ביצים. הלול הזה היה ממש ממלכה, עם תרנגול-המלך שקראנו לו "דיקח'ולס" ולצדו התרנגולת-המלכה שקראנו לה "פארח'ולס". אף תרנגול אחר לא יכול היה להתקרב אליה מלבד "דיקח'ולס". היה גם "התרנגול הגנרל", והייתה תרנגולת יפהפייה עגולה ולבנה כולה, שקראנו לה ה- HARA'ASSA, כי בהליכתה התנענעה שמאל-ימין. לנו הילדים, החיים במעברה היו חוויה אחת גדולה, כי הוריי לא נתנו לנו להרגיש מחסור כלשהו. להיפך, הם תמיד שידרו לנו ש"עוד נגיע לתל-אביב ונחזור לחיים הטובים כמו פעם".

ילדה במעברה – על אכזריותם של ילדים

תלמידה נחמדה בשם רינה, הזמינה אותי אחרי בית הספר לביתה כדי לעשות שיעורים ביחד. מאוד נהניתי, כי היא גרה בבית עם גינת ירק גדולה. קטפנו יחד תות שדה, רחצנו אותו ואכלנו והיה לי ממש כיף, להיות בבית "אמיתי". אך למחרת, תלמידה אחרת בשם ידידה, אמרה לי ברוע: "את בטח לא תוכלי להזמין אלייך חזרה את רינה". שאלתי: "למה?" ידידה ענתה לי בבוז: "כי את גרה במעברה!…"

מאותו יום, לא הסכמתי יותר ללכת לביתן של אף אחת מהתלמידות האחרות בכיתה. גם לא התחברתי עם אף אחת מהן, אך אהבתי ללכת לבית הספר, כי המורים והמורות הביעו הערכה רבה כלפיי.

לבנה מכינה choux a la crème (פחזניות) על פתיליה במעברה

כשסבתא שלי, שהייתה גרה בחולון, חלתה, אמי נאלצה לנסוע אליה לשבוע ימים, והפקידה בידיי את הדאגה להכין אוכל לאבי ולששת אחיי. הייתי כבר בת 14 ועמדתי במשימה בגאווה רבה. אף מצאתי בין החוברות בצרפתית שאמי הביאה איתה ממצרים את מתכון ה-choux a la crème, שכל מה שדרוש עבור הכנתו הוא קמח, מים, ביצה אחת (שמצאתי בלול), וכמה ריבועי שוקולד שבדיוק הגיעו מהמנות החודשיות.

החלטתי שהגיע זמן לפנק את עצמי ואת האחים היקרים שלי, שמאד אהבו והתגעגעו לעוגייה המופלאה הזו. לא היה לנו תנור, אך מצאתי את תבנית האפייה שהייתה מקובלת אז, זו עם החור באמצע ששמים על פתיליה, והפלא ופלא: הצלחתי לאפות את הפחזניות הפריכות והחלולות מבפנים, הכנתי קרם שוקולד כמו שהיה כתוב במתכון – והחוויה הפכה לבלתי נשכחת עד לעצם היום הזה.

פרנסה במעברה

כאמור, אבי עבד במשך שנתיים רצופות בהובלות הלוך ושוב סביב הכנרת. אנשי הקיבוצים מאד אהבו את אבי והעריצו אותו. הם נתנו לו מדי פעם פירות וירקות "בסתר" – כי זה נחשב אז ל'שוק שחור'. גם השוטרים שעצרו רכבים לחיפוש בדרך חזרה, העלימו עין כי ידעו שזה אדון וידאל מהמעברה, שיש לו שבעה ילדים להאכיל.

אחי יוסף עבד שנתיים וחצי בבניית השיכונים על ההר – בקור ובגשם בחורף, ובחום המחניק של טבריה בקיץ. אחי הבכור דוד, שהיה בן 18, הצליח להתקבל לעבודה בדואר של טבריה בשל ידיעתו בשפות רבות. בזכות עבודתם ובזכות אמי שידעה לחסוך גרוש על גרוש, יכולנו לצאת מהמעברה בשנת 1953 ולשלם דמי מפתח של 3,000 לירות דאז, כדי לגור בדירת שני חדרים בתל-אביב.

מעברת טבריה הייתה ממוקמת בסוף האזור של גבעת שמואל בטבריה, בדיוק מול משטרת טבריה שקיימת עד היום. במקום המעברה יש היום בנייני דירות יפים, שמגיעים עד השיכונים שבנה אחי יוסף במעלה ההר. כפי שאני תמיד אומרת: אם "האשכנזים" הקימו את מדינת ישראל, אנחנו – יהודי ארצות ערב – בנינו אותה."

כיום

לבנה זמיר מתגוררת כיום בתל אביב. היא התחילה לעבוד בגיל 16 כפקידה-שליחה במשרד, תוך כדי לימודים על יסודיים בבית ספר תיכון בתל-אביב. לאחר נישואיה בגיל צעיר, המשיכה ללמוד לתואר במנהל עסקים במכללה האקדמית למנהל, גם תוך כדי עבודה בשעות הבוקר, עד שהגיעה לדרגות ניהול.

לזמיר שתי בנות, שלושה נכדים ונין אחד. בתה הבכורה למדה מוזיקת ג'אז בברקלי קולג' בבוסטון שבארה"ב. היא מופיעה בערבי ג'אז והיא מורה מבוקשת למוזיקה ופיתוח קול. הבת השנייה היא רואת-חשבון מוסמכת ועובדת בתחום.

הציור בחייה של לבנה

לבנה מספרת: "עוד בזמן שהותנו במעברת טבריה, נהגתי לצייר את הנוף המרהיב של הכנרת והרי גולן שנשקפו מבעד החלון של הצריף שלנו במעברה. זה היה כיף בלתי רגיל ובלתי נשכח.

בתור בוגרת, נרשמתי למכון אבני לאמנות בתל-אביב, ולמדתי במשך ארבע שנים רצופות ציור ופיסול, עד לקבלת התעודה של מכון אבני לאמנות. גם ערכתי בזמנו תערוכות רבות שבהם נמכרו ציורים שלי. היות וזהו תחביבי, יזמתי וערכתי תערוכת ציורים ישראלית-מצרית בקהיר, בשנת 1983 במלון מרידיאן בקהיר למשך שלושה שבועות רצופים. האירוע נערך בחסות משרד התרבות המצרי וקיבל הדים רבים בעיתונות המצרית דאז.

לא תיעדתי את חיי המשפחה שלי, אך הפקתי שני סרטים על יהודי מצרים: אחד על שלושת גלי הגירוש והיציאה, והשני על תרומת היהודים לפיתוחה של מצרים בכל התחומים, עד הגירוש במחצית המאה ה-20. שני הסרטים הוקרנו בסינמטק בתל-אביב וזכו להצלחה רבה. גם כתבתי והוצאתי לאור ספר: "תור הזהב של יהודי מצרים – והאופציה הים-תיכונית לאיחוד בין עמי האזור". ספר זה תורגם לאנגלית, וזכה בפרס-ראש הממשלה לחקר אקדמי על יהודי ארצות ערב. גם כתבתי מאמרים רבים בנושא."

סיפורה של לבנה זמיר – מצרים: 

לבנה זמיר בכנס הנכבה היהודית על חיי היהודים בארצות ערב – 75 שנים לפרהוד: 

קורות החיים של לבנה זמיר

הזוית האישית

הסיפור פורסם במאגר המורשת על ידי צוות תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם עמותת מעברות – מעקירה לתקומה לקראת כנס מעברות השלישי במספר (תשפ"ג 2023), שנערך במוזיאון אנו, בו השתתפה לבנה.

לבנה זמיר השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי פעמיים. לקריאת סיפוריה במאגר המורשת של התכנית משנת 2015, לחצו על הקישורים:

יציאת מצרים שלי

גרנו בעיר הגנים המקסימה חלואן, שליד קהיר

בעלה של לבנה, עזרא זמיר ז"ל, תרם אף הוא סיפור למאגר המורשת יחד עם הנכדה ליאונאה, לקריאת הסיפור לחצו על הקישור: יצאנו שנינו לרקוד בטיילת בשפת הים

סרטון התיעוד של לבנה זמיר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי: