מאגר סיפורי מורשת

פרולוג

שמי אלעזר ליאור, בן 73 ואני סבא של גפן הופמן. הייתי בן יחיד להורי, וגדלתי עד גיל 12 בין גויים, בעיירה קטנה בהרי הקרפטים בצפון רומניה. העיירה הייתה שקועה בשלג מרבית השנה, ללא שדה תעופה, ועם דרכים קשות לתנועה למכוניות של אותם הימים.

מפה ובה מסומן מיקום העיירה ברומניה (גוגל מפות)

לכן, כשהיו מקרים רפואיים דחופים, היה מגיע מטוס קטן, דו-כנפי, עושה סיבוב מעל העיר, ונוחת בשדה עשב בקצה העיירה, אליו היה נוסע האמבולנס היחיד של העיירה. המטוס הזה שבה את ליבי. עד כדי כך, שהתחנפתי לנהג האמבולנס, שבפעם הבאה שמגיע המטוס, הוא לא נוסע לפני שאני מגיע אליו… וכך היה: תוך שיעור בבית הספר בכיתה ד' או ה', שמעתי את רעש המטוס, ופשוט ברחתי החוצה, ורצתי כמה רחובות עד לבית של נהג האמבולנס, ורק תקווה אחת בליבי: שהוא מחכה לי כמו שהבטיח.

בלי נשימה הגעתי, ו… הוא חיכה לי! הוא שינה את חיי!

נסענו לשדה הירוק בקצה העיירה, ולמולי – במרחק נגיעה, ניצב חלום חיי: מטוס דו כנפי (כזה שהיום כבר לא נמצא אפילו במוזיאונים), אבל בשבילי זה היה כמו המרכבה של אליהו הנביא, לפחות!!!

אני לא יודע מה עשה נהג האמבולנס, אבל פתאום הוא ניגש אלי, ואמר לי לעלות ליד הטייס. לא עברה דקה, אני לידו, והוא מניע את המטוס, ולא רק זה, אלא מתחיל לזוז, יותר מהר, ויותר מהר, ו… אנחנו באוויר! ליבי חשב להתפוצץ, ולפני עיני, פרוסה העיירה שלי, בין הרים גבוהים. תוך דקות, אנחנו מסתובבים בגובה נמוך מעל בית הספר שלי, שם תלמידים מנופפים בידיים, ואין להם מושג שאני, אני, שם למעלה.

לא אתעכב על מה שחטפתי בבית ובבית הספר על מה שעשיתי. אבל – זה היום שקבע את שארית חיי! ומכל מה שעשיתי בהמשך, את הטיסה הזו אני זוכר בהתרגשות שגם עכשיו מביאה לי ככה וככה דמעות…

לאחר תלאות שמחייבות סיפור אחר, יצאנו לדרך לישראל, נסענו ברכבת עד נפולי באיטליה, ומשם לשדה התעופה, להמתין לטיסה לישראל. היות ובטיסה עסקינן, לא לקח יותר מחצי שעה מעת שהתייצבנו באולם ההמתנה, עד ששוב נעלמתי להוריי, ולאחר שהם עירבו את המשטרה, הם הצליחו למצא אותי מסתובב בין גלגלי המטוסים שחנו למרגלות אולמות ההמתנה. אני לא יודע איך הגעתי לשם, אבל הייתי כחולם: מטוסים אמיתיים, ואני מסתובב ביניהם באין מפריע. בעצם, כן מפריע, כי את הצעקות של אבי אני שומע עד היום.

ומההתרגשות, לאחר שעלינו למטוס, ושמעתי בפעם הראשונה את הדיילות מדברות עברית שהייתה כמו שיר באזני, פשוט נרדמתי והחמצתי את כל חוויית הטיסה! באסה! אבל, עוד יבוא תיקון…

והנה אני, חמש שנים אחר כך, לקראת גיוס, ושוב, רק דבר אחד לי בראש: לקבל את הזימון לקורס טיס, שרק בודדים קיבלו. שבועות, ימים ושעות של המתנה ליד תיבת הדאר, וכל פעם כשאין כלום, אני יודע שעוד 24 שעות של עינוי ממתינות לי. אבל יום אחד זה קרה: הגיע מכתב ממפקד חיל האוויר, שמזמין אותי, אותי אישית, לקורס טיס. גם את היום הזה, אני זוכר כאילו היה זה אתמול!

אני קופץ עכשיו שלוש שנים קדימה, ועל מגרש המסדרים של בית הספר לטיסה, עונדים לי כנפיים של "נווט קרב", מיועד למטוס החשוב והיקר ביותר בשנת 1970, הוא הפאנטום. הפעם, יחד אתי גם ההורים, החברה – (סבתא של גפן לעתיד…), וכל חברי הילדות שלי. והלב, הלב מתפוצץ מגאווה, על השלמת (כמעט) כל חלומותי.

ביום סיום הקורס, יחד עם חברי. בסימון X הם חברי שנפלו במלחמת יום כיפור, 1973

על ה"כמעט" שילמתי כעבור עשר שנים: חזרה לבית הספר לטיסה כשאני כבר רב סרן, לשנה נוספת יחד עם פרחי טיס צעירים, כדי להפוך (סוף, סוף) לטייס קרב. ו… שוב מסדר, ושוב הורים וחברים, ושוב הלב…. והפעם החלום השלם מתגשם.

בסך הכל, שליש מחיי הייתי טייס בחיל האוויר, לחמתי בכל המלחמות, מילאתי תפקידים מלאי אתגר, הגעתי לדרגת אלוף משנה, ולא הרגשתי שעברו 25 שנים עד שחזרתי לחיי אזרחות.

מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973

בגיל 24, אני הייתי בטייסת פאנטומים העטלף  – 119, מוביל בכיר, ומאחרי מאות שעות טיסה מעבר לקווי האויב, והשתתפות במלחמת ההתשה שלוש שנים קודם לכן.

אני בטייסת

    המלחמה התחילה בצורה קשה מאוד, כשאנחנו מופתעים מפתיחתה על ידי צבאות מצרים וסוריה במתואם. כבר ביום הראשון אנחנו מאבדים מטוס, טייס ונווט שנהרגים בניסיון נחיתה, לאחר שנפגעו מטיל מצרי בליל המלחמה הראשון. למחרת, מאבדים מטוס נוסף, עם טייס ונווט שנופלים בשבי בסוריה. בין לבין, אנחנו יוצאים שוב ושוב לגיחות הפצצה במצרים ובסוריה ביום ובלילה.

ביום השלישי, בשעות הלילה, הטייסת שלי מקבלת פקודת משימה שונה מכל מה שהכרנו: להפציץ למחרת בבוקר את מפקדת צבא סוריה ומפקדת חיל האוויר שלה שממוקמים בלב עיר הבירה, דמשק. העיר מוגנת מאוד על ידי סוללות טילי קרקע אוויר, תותחים נגד מטוסים, ומטוסי ירוט, יותר מכל מקום אחר בסוריה. כדי להגיע למקום כזה, להצליח להפציץ אותו, ולחזור בשלום, מוכרחים להפתיע את הסורים. אבל, איך?

במשך שעה רכנו על המפה, ותכננו נתיב גישה כזה שמגיע לדמשק מהצד השני, זאת אומרת שבעוד שהם שומרים שמטוסים שלנו לא יגיעו מכיוון ישראל, אנחנו נגיע בדיוק מהכוון השני. אבל, זה לא מספיק, כי אסור שהמכ"מים שלהם יגלו אותנו עד שאנחנו מעל דמשק. לכן, תכננו שנטוס מאוד נמוך מעל הים, עד צפונית לביירות בלבנון, ונכנס דרך וואדי מאוד עמוק צפונית לביירות, ואחר כך, במהירות גבוהה, בגובה מאוד נמוך, נטוס עד שנגיע מזרחית לדמשק, ואז נטוס עד מזרחית לדמשק, ושם, בבת אחת, נטפס לגובה, מעל דמשק, נפציץ, ובמהירת עצומה (מעל 1000 ק"מ לשעה) נצלול לוואדי אחר, ואתו נברח לכוון לבנון, ומשם הביתה.

בכחול, הדרך אל התקיפה, בשחור, הדרך חזרה, ובאדום התקיפה בדמשק (גוגל מפות)

לפני שיוצאים למטוסים, מתכנסים לתדריך, בו עוברים על כל פרט ופרט, ומקבלים תחזית מזג אוויר, שאומרת לנו שכל הנתיב נקי מעננים. זה פרט מאוד חשוב, כי עננים יכולים לקלקל את כל התכנית. גם מפקד הבסיס שלנו, שמכיר את מצב הלחימה בכל החזיתות, מדגיש לפנינו את חשיבות וגורליות ההצלחה של המשימה שלנו, על אף שהיא מסוכנת מאוד. כל שמונת הצוותים, בהובלה של המטוס שלי, יצאנו למטוסים, עם הרבה חששות מהסכנות של הטיסה, אבל, עם נחישות להשלים אותה בהצלחה.

מרגע שנכנסים למטוס, מניעים ומתחילים את הטיסה, כל ההתרגשות הופכת לביצוע מקצועי הטוב ביותר לפי כל ההכשרה והנסיון של כל אחד. הדרך מעל הים רגועה, מזג האוויר נפלא, ועסוקים רק בטיסה נמוכה ומהירה, כמעט בגובה הגלים, כדי לא להתגלות למכ"מים לפני הזמן. ככל שהתקרבנו לחוף לבנון, התחלנו לראות מרחוק שיש עננים שמגיעים עד גובה הקרקע. בתוך הוואדי, בהתחלה, יכולנו להצטופף מתחת לעננים, אבל מהר מאוד התברר לנו שלא יכולים להמשיך בתוך הוואדי, בגלל העננים שהתחילו להסתיר לנו את הנתיב קדימה. לא הייתה ברירה, ולקחנו איתנו את כל שמונת המטוסים שמאחורינו אל מעל העננים, שהתברר שהגיעו עד גובה של 2 ק"מ.

ברגע שעלינו מעל העננים, ראינו אותם מכסים הרבה קדימה, ואנחנו לא יכולים לראות את פני הקרקע, כך שכל התכנון של ההפתעה הלך. יותר מזה, אם העננים ימשיכו עד דמשק, לא נוכל לתקוף, כי לא נראה את המטרה. עמדה בפנינו דילמה: להמשיך, בתקווה שבהמשך הטיסה העננים יסתיימו, או להפסיק את המשימה, ולחזור. לפתרון הדילמה והחלטה היו לנו רק כמה שניות, שבהן נכנס לשיקול גם כל מה שנאמר לנו לגבי הגורליות של המשימה.

החלטנו להמשיך, תוך לקיחת הסיכון שבגלל שעלינו לגובה, המכ"מים של הסורים גילו אותנו, ואפקט ההפתעה – גם הוא הלך. אחרי מספר דקות, העננים נעלמו כלא היו, וצללנו שוב במהירות גבוהה לגובה נמוך מאוד, וחזרנו לנתיב המקורי, שעכשיו אפשר היה לזהות. מפה והלאה המשכנו כמתוכנן עד שטיפסנו לגובה מעל דמשק.

תוך כדי יעף ההפצצה, התחילו להתעופף נגדנו טילים, אבל פחות מהמצופה, כך שככל הנראה ההפתעה כן עבדה. גם התחילה הרבה אש מתותחים נגד מטוסים, אבל ברגע כזה, מרוכזים רק במציאת המטרה וכיוון הפצצות אליה, תוך כדי צלילה במהירות עצומה לכוון האדמה. תוך כדי הצלילה, ראינו את הפצצות שהטלנו מתפוצצות במטרה, ושניות אחר כך, מטוס אחד נפגע, פגע בקרקע והתפוצץ. הנווט הצליח בשבריר השניה האחרון לנטוש וליפול פצוע בשבי הטייס לא הספיק להיפלט, ונהרג עם המטוס.

אנחנו ממשיכים במהירות עצומה, דרך הוואדי שתכננו, אבל שהיה מכוסה בהמון פיצוצים של אש נגד מטוסים. תוך כדי זה, מטוס נוסף נפגע ושני המנועים שלו נדלקו. הצוות שלו המשיך לטוס עם המטוס הבוער, כשבן הזוג שלו מלווה אותו ונותן לו הנחיות, וכך, לאחר עוד 20 דקות של טיסה עם מטוס בוער, הם הצליחו לנחות נחיתת חירום ברמת דוד, והצליחו בקושי לצאת מהמטוס הבוער.

מתוך העיתונות

אפילוג

מבנה נוסף מטייסת אחרת שהיה בדרך לתקוף אחרינו את אותה המטרה, הגיע לאותה נקודת דילמה, והחליט לחזור, כי הוא לא ידע שאנחנו לפניהם הצלחנו לחדור.

מתברר שבמרתף של הבניינים שהפצצנו הסורים החזיקו כמה עשרות שבויים ישראלים, ובנס הם לא נפגעו מההפצצה (אולי בגלל שאלה שאחרינו לא הגיעו…)

הצוות שלנו: הטייס והנווט, וכן הטייס שחזר עם המטוס הבוער – קיבלנו צל"ש.

בהמשך המלחמה, וגם בשנים שאחרי, טסתי טיסות רבות, חלקן עם הרפתקאות כאלה, וגם יותר, הפלתי בקרב אוויר שני מטוסים סוריים, אבל, הטיסה הזאת, בגלל סוג המטרה, הדילמה הקשה, והתוצאות, חקוקה על ליבי, וגם מהווה בחיל האוויר כאחד מהאירועים החשובים ביותר.

והכל בזכות נהג האמבולנס שקיים את ההבטחה וחיכה לי שאברח מהכיתה…

מילון

נווט קרב

אחד משני אנשי הצוות שמאיישים מטוס קרב. (אלה מטוסי סילון שעושים קרבות אוויר, ומפציצים את האויב עם פצצות שהמטוס נושא מתחת לכנפיים. באותם הימים, מטוס הקרב החשוב ביותר בחיל האוויר הוא הפאנטום.)

מלחמת יום הכיפורים

בשנת 1973, התקיפו את ישראל צבאות סוריה ומצריים בצהריי הצום של יום כיפור, ובימים הראשונים של המלחמה היה סיכון שהם יכבשו את כל המדינה. רק לאחר מלחמה עיקשת, עם יותר מ2000 קורבנות, הצליח צה"ל להדוף את האויב, וגם להגיע קרוב לדמשק, ובמצריים לעבור את תעלת סואץ, ולאיים על קהיר.

טייסת

בחיל אוויר, קבוצה של מספר עשרות של מטוסים מאותו סוג מכונסים כטייסת, עם מפקד טייסת בדרגת סגן אלוף, וכוללת כמות של כמה עשרות טייסים ונווטים.

מוביל בכיר

מטוסים טסים ביחד במבנים של 2, 4, או 8 מטוסים. מוביל בכיר מוביל מבנה של 8 או שני מבנים שהם יחד 16 מטוסים.

מלחמת ההתשה

קייץ 1970, בין ישראל למצריים בתעלת סואץ, שבה נפלו הרבה מטוסים כתוצאה מפגיעת טילי קרקע אוויר חדישים שמצריים קיבלה מהרוסים. במלחמה הזו, הומצא הביטוי: "הטיל שכופף את כנף המטוס".

פקודת משימה

מפקדת חיל האוויר מצווה על טייסת לבצע משימה מסוימת. הפקודה מפרטת את המשימה, המטרות, סוג הפצצות, כמות המטוסים, העיתוי, ופרטים מבצעיים נוספים.

טילי קרקע אוויר

אלה טילים שמשוגרים מהקרקע כדי לפגוע במטוסים.

מטוסי ירוט

מטוסים שתפקידם להפיל מטוסי אויב.

מכ"מ

מגלה כוון ומרחק. זה רדאר, ששולח אותות לכל הכוונים, והם מוחזרים על ידי מטוסים, וכך המכשיר מציג למפעיל המכ"מ את הכוון, המרחק והגובה של מטוסים. המכ"מ מוגבל על ידי קו ראיה: אם בינו לבין המטוס ניצב הר, כי אז המטוס מוסתר על ידי ההר, בדיוק כמו שלא רואים בעין, כך גם המכ"מ "עיוור" למה שמסתתר מאחרי הר. גם מטוסים שטסים בגובה של עשרות מטרים בודדות מעל האדמה, לא מתגלים על ידי מכ"מ, בגלל הסתרות שקיימות בגבהים כאלה.

ביירות

עיר הבירה של לבנון, שלא הייתה מעורבת במלחמה.

וואדי

עמק בין הרים, שבתחתיתו זורם נהר או נחל.

תדריך

מוביל מבנה המטוסים מתדרך את כל המשתתפים במבצע לגבי כל פרטי הטיסה, בעזרת מפות, צילומי המטרות, ולוחות, בדומה לשיעור בכיתה. כך נראה תדריך במלחמה:

לנטוש

במטוסי קרב, בכיסא של הטייסים מותקן מנוע רקטי, אשר מעיף את הכיסא עם הטייס רחוק מהמטוס, ומנגנון נוסף פותח את המצנח של הטייס ומפריד אותו מהכיסא.

שבי

במלחמה, צבא יכול לשבות חיילים של האויב, והוא חייב להחזיק אותם בחיים, ובתום המלחמה נערכים חילופי שבויים בין הצבאות.

קרב אוויר

זהו קרב אווירי, בו מטוס אחד מנסה לפגוע במטוס אחר באמצעות ירי טילים או באמצעות ירי מקלע המותקן במטוס.

הזוית האישית

סבא אלעזר והנכדה גפן: תודה שהקשבתם לסיפור שלנו.

גפן: אחרי ששמעתי את הסיפור של סבא שלי, אני מוצאת את עצמי חושבת על האומץ שממנו באתי. אני מוצאת את עצמי שוקלת את הקשר שיש לי לשורשים של המדינה הזו שאנו קוראים לה ביתנו, כי גם אם לא נולדתי כאן, וגם לא סבא שלי או משפחתו, היא מוטבעת בי כ"המולדת שלנו". נלחמנו על המדינה הזו, ואני מעריצה את סבא שלי, עכשיו אפילו יותר מקודם, על איך שהשתתף בהגנה האמיצה הזו.

דבר נוסף שמצאתי את עצמי שמה לב עליו בזמן ששמעתי את הסיפור הייתה התחושה, ההרגשה, שהייתה לי כשניסיתי להבין את הסיפור של סבא. הרגשתי גאה, וגם הרגשתי עם כל משפט צורך ללמוד עוד. כי יותר מתמיד, הרגשתי רצון להתחבר לעבר שלי ולחקור מאיפה באתי. סבא שלי עשה דברים מדהימים ומסוכנים בחייו ואני פשוט גאה להיות קשורה לזה.