מאגר סיפורי מורשת

סיפור עלייתה של מרסל כהן

 

"נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1944.

 

ילדותי עברה עליי בנעימים בקזבלנקה. חברים רבים עטפו אותי, בעיקר יהודים, אך במועדוני הריקודים נפגשנו גם עם  בני נוער ערביים. כלל לא רציתי לעלות לישראל. הייתה לי ילדות ונערות טובה והרבה חברים.

 

לאבי הייתה חנות תבלינים ופיצוחים. אימי טיפלה בנו וגם עבדה במפעל לתפירת שקים. בבית דיברנו ערבית מרוקאית וצרפתית. עד שנת שישים היחסים היו טובים עם האוכלוסייה הערבית במרוקו. אחרי החלפת השלטון התדרדרו היחסים. בקזבלנקה האווירה נהייתה מתוחה יותר.

 

בשנת 1961, כחצי שנה אחרי טביעת האנייה אגוז, היה אירוע ששינה את הרגשתי, חברה שלי נעלמה פתאום ואני נכנסתי ללחץ. עד אז לא רציתי לעזוב את מרוקו ולעלות לישראל. ההורים שלי שאלו אותי כמה פעמים, אם ברצוני לעלות לישראל, אבל הייתי בת 16, היו לי חברים טובים, ולא רציתי לעזוב את מרוקו. כשיחסם של השכנים שלנו השתנה, אמרתי להורי שאני לא רוצה לשמוע יותר את הביטוי "sale juif" (יהודיה מלוכלכת בצרפתית).

 

ביוני 1961 עזבנו את מרוקו בעזרתם של פועלים ציונים, שסייעו לנו לצאת מהמדינה. עלינו על סירות מנוע קטנות, כל המשפחה ביחד. ויותר מחודש היינו בדרך עברנו מסירה לסירה. הדרך הייתה קשה מאוד ופחדנו שלא נגיע. עברנו מדינות רבות, דרך ספרד לצרפת ומשם באנייה שבוע ימים של הפלגה. באנייה עברנו  גם דרך איטליה ויוון. כל פעם היו מורידים אותנו על חוף אחר, היינו מחכים עד שאפשר היה להמשיך ולשוט ולהפליג. לפעמים, היה צריך לצעוד בתוך המים בחושך עד הסירות. הייתי בטוחה שנטבע כל פעם שהיינו בים. סירת מנוע כל כך קטנה וים כל כך גדול וסוער.

 

רק משהגענו למרסיי עלינו על אנייה גדולה, אמתית. שהינו על האנייה במשך כשבוע. אני עזרתי לצוות בשטיפה, בהגשה של אוכל, ובשיחות עם אנשים מבוגרים. עובדי האוניה בקשו שאשאר לעבוד על הספינה, אבל אמא שלי לא נתנה לי. היא אמרה בשביל זה לא עזבנו לישראל!

 

עם האנייה הגענו לחיפה. בהגיענו לחיפה שאלו אותנו היכן נרצה לגור? אמרנו שיש לנו משפחה בירושלים ולכן נרצה לגור קרוב אליהם. עלינו על אוטובוס והגענו לבית שמש. ביתנו היה סביר, קצת קטן. אבל הקושי הגדול היה לחיות ללא חשמל לתקופה ארוכה.

 

לאט לאט הסתגלנו, הורי התחילו לעבוד ואחיי הלכו לבית ספר. אני חיפשתי עבודה, אבל רק אחרי ארבעה חודשים מצאתי עבודה במפעל חוטי ירושלים (מפעל טקסטיל) בשכונת רוממה. במפעל הכרתי את בן זוגי-סלים. התחתנו ולאחר נישואינו עברנו לגור במבשרת ציון. שם נולדו ילדנו הבכור-משה. ואחריו עוד ארבעת ילדנו."