מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה (ג'וליה) ניר לבית גניש. נולדתי בטריפולי שבלוב, במרץ 1945. תאריכי הלידה בתקופה שנולדתי היו משוערים… ילדה שביעית מבין אחד עשרה אחים ואחיות. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה מוכר בחנות עורות. זו הייתה תקופה של מלחמת העולם השנייה שהגיעה גם אלינו ואנחנו ברחנו אל ההרים.

ביולי 1951 עלינו לארץ באונייה גלילה. אחותי הגדולה מרים עלתה קודם במסגרת עליית הנוער. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה שגרנו בטריפולי ומהשיט באונייה…

הרשימה מהאונייה "גלילה"

קליטה בארץ ישראל

הגענו לחיפה, אני חושבת שהיינו שם בערך חודש וחצי-חודשיים. בחודש אוגוסט נולדה אחותי ארץ, שהיום כולם קוראים לה איריס.

משם העבירו אותנו למעברה בקדימה. היו שם עולים מהמון מדינות – עירקים, פרסים, טורקים, יוונים, הודים, רומנים, תימנים. גרנו באוהלים שהיו ממוקמים במקום שהיום נמצא יער קדימה. המגורים באוהל היו לא פשוטים, בעיקר בחורף. היו לילות שהרוחות כמעט העיפו את האוהל ואחיי היו צריכים להחזיק אותו שלא יעוף.

סיפורי ילדות

אחרי שנתיים בערך עברנו לצריפים. בגלל שהיינו משפחה גדולה קיבלנו שני צריפים. כשאמא שלי ילדה את אחותי הקטנה, בת שבע, היא קיבלה מענק 100 לירות (אז זה היה המון כסף), זה מה שהיה נהוג לתת למשפחה בה היו מעל עשרה ילדים. אמא שלי נעזרה בכסף הזה לטפל בשיניים שלה…

הצטופפנו 10 אחים בצריף הקטן. אחותי הגדולה הייתה מגיעה לבקר בסופי שבוע.

בכיתה ג' החליפו לי את השם ליפה. המורה (אהובה) אמרה שג'וליה, זה לא שם ישראלי. פירוש המילה 'ג'ולי' בצרפתית זה "משהו יפה", אז היא שינתה את שמי ליפה… וכשהוצאתי את תעודת הזהות כבר רשמתי את השם הזה.

צמוד לצריפים שלנו היה מגרש גדול למשחקים וכל אחר הצהריים כל הילדים היו משחקים במגרש. היינו משחקים בכדור, שלוש מקלות, מחניים, תופסת…. הייתי חברה בתנועת בבני עקיבא והיינו יוצאים לטיולים, שמאוד אהבתי. אני אהבתי לקרוא. אני זוכרת את הספר "הלב". חוץ מזה, אהבתי לקטוף פרחי בר ולייבש אותם בין דפי הספרים. היום כבר אסור לקטוף אותם.

קרוב לביתנו היה בית כנסת קטן שאבא שלי ואחיי היו הולכים להתפלל שם, גם בית הספר שלי היה קרוב יחסית לביתנו. כל המבנים היו צריפים.

לשכונת המגורים שלנו היו מגיעים החלבן, איש שמוכר נפט ואיש שמוכר קרח. הם היו מצלצלים בפעמון והיינו יוצאים לקנות. הייתה ב'שכונה' גם מאפיה ושוק – מרכז שבו היו כמה חנויות: מכולת, אטליז, בגדים, ירקות….

מתפרנסים ממה שיש

אמא ניהלה את הבית. כשהילדים גדלו, מידי פעם הייתה כובסת בבתים למעלה בכפר, לא באופן קבוע, והייתה מכבסת את המדים של קבוצת הכדורגל.

לאבא לא הייתה עבודה קבועה. הוא היה לוקח תפוזים, נוסע לעיר תל אביב למכור אותם, או שהיה מוכר חלקי בשר, לפעמים היה מכין בוריקות ומוכר בשוק בקדימה בכל ערב. התפקיד שלי להכין את המילוי של הבוריקה – לקלף את תפוחי האדמה, למעוך להוסיף מלח פלפל מעט קינמון.

פעם בשבוע היו מקבלים חבילות יד שנייה, אז אבא שלי היה הולך ומביא לנו בגדים. הבגדים והנעליים היו עוברים מאחד לשני… בנוסף היינו מחליפים וגם בינינו בגדים, למרות שלא היינו באותה מידה.

זו הייתה תקופת הצנע, הכל היה במשורה. היו לאבא תלושים. הוא היה מחליף מרגרינה ועוד דברים לדג…. לא היה אוכל. היינו אוכלים תפו"א וירקות בעיקר. רק בסופי שבוע אכלנו בשר, אולי חצי כנף עוף. במהלך השבוע עיקר האוכל היה לחם, אורז וקטניות. במשך השנים, שהמצב הכלכלי כבר היה יותר טוב בצריף, אמא הייתה מכינה לנו קוסקוס, קציצות…

המעבר לעיר הגדולה

בשנת 1960 או 1961 הצריפים שלנו נשרפו מפתיליה של שבת (אז לא היו פלטות, היו פרימוסים ופתיליות), וכל הדברים נשרפו, כך שלא נשארו לנו חפצים למזכרת. אני כבר לא גרתי אז בבית. כשאחותי טוני התחתנה, היא עברה לגור ביפו. בגיל 13-14 עברתי לגור אצלה. ההורים שלי והאחים עברו לבית ברחוב מימון. בבית היו שלושה חדרים קטנים והייתה חצר צמודה מאחור.

סבתא ברחוב מימון, אז והיום

לא התגייסתי לצבא מאחר והייתי ממשפחה דתית וזה לא היה נהוג אז. לא שאלו אותנו ולא התווכחנו, עשינו מה שאמרו לנו. היום אני מתבאסת, הייתי רוצה לשרת בצבא.

חיי הבגרות

כשגרתי אצל אחותי ביפו, עבדתי בחנות נעליים. שם הכרתי את סבא, החנות הייתה של הוריו.

בחנות הנעליים ביפו

בשנת 1965 התחתנו. גרנו בחיפה, כי סבא עבד בטכניון. שם ילדתי את שלושת ילדנו הגדולים. אחר כך העבירו את סבא לעבוד בתל אביב, הוא היה מגיע הבייתה רק פעמיים בשבוע – ביום שלישי ובסופי שבוע. זה היה לא פשוט. בימי השבוע ביליתי עם ילדי, היינו פורשות שטיח בגינה ומבלות שם עם הילדים בשעות אחר הצהריים. לפעמים היינו הולכות ברגל לים. לפעמים אמא שלי הייתה מגיעה עם אחת האחיות שלי לביקור ולפעמים הייתי נוסעת עם הילדים להוריי לקדימה. פעם בשבוע הייתי נוסעת באוטובוס לשוק בתלפיות לעשות קניות. גרנו בחיפה שמונה שנים.

בשנת 1973 עברנו לגור ברעננה, שם ילדתי את אמא שלך, בת הזקונים שלנו ושם אני חיה עד היום.

עצב ושמחה

ידענו רגעים קשים לאורך השנים…

אחי יצחק נהרג בסוף חודש יולי 1968, אחרי שנפצע במלחמה, הוא נהרג בתאונת דרכים. זו הייתה טראומה קשה לכל המשפחה. בשנת 1981, בני, ארז נפטר כשהיה רק בן 11, לאחר ניתוח בלב. הוא נולד עם מום בלב ועבר שני ניתוחים. את הניתוח השני הוא לא צלח. בשנת 2013 נפטרה בתי האמצעית ממחלת הסרטן כשהייתה צעירה בת 44 בלבד, אמא לשלושה ילדים. לפני שנתיים וחצי בעלי נפטר, אחרי 53 שנות נישואים.

…וידענו גם הרבה רגעים מאושרים, תודה לאל.

הפכתי לסבתא בגיל 41! יש לי תשעה נכדים ושבעה נינים (בלי עין הרע).

היום אני עדיין גרה ברעננה, נהנית כשהנכדים והנינים באים אלי לבקר, נהנית לבשל, נהנית לפגוש את האחיות שלי ולשחק דומינו. הייתי לבד עם שלושה ילדים קטנטנים… מצד שני, יצרתי הרבה קשרי חברות בשכונה (רמת שאול), בעיקר עם משפחות בהם הילדים היו בערך בני אותו גיל.

סבתא עם כל המשפחה בחנוכה 2021

הזוית האישית

אבישי: אהבתי לעבוד עם סבתא, למדתי עליה ועל משפחתה כל כך הרבה. שמעתי סיפורים מעניינים מפעם. זאת הייתה הזדמנות גם לאמי לשמוע סיפורים על חייה של סבתא.

סבתא יפה: נהנתי לספר את סיפורי לאבישי, אהבתי להיות שותפה לכל תהליך העבודה המשותפת עם אבישי. התכנית החזירה אלי את זיכרונות ילדותי ובגרותי.