מאגר סיפורי מורשת

אני דפנה, הייתי אז בת 9 שנים, הבת השלישית מתוך ארבעה ילדים. גרנו במושב בחבל לכיש. הורי בחרו לעזוב את תל אביב ולהיות חקלאים במושב סגולה. הם התפרנסו מגידול ירקות ומגידול עופות. החיים במושב היו נעימים, שיחקתי עם חברות וחברים ובילינו הרבה ביחד.

חצר ביתנו היתה רחבה. בקצה החצר היתה מלונה של "בלקי", כלב שהיה אמור לשמור עלינו. בסמוך לחצר היתה אורווה עם סוס עבודה שהיווה את כלי התחבורה העיקרי אחרי אופניים. אבי נהג להוביל איתו את כל צרכי וחומרי המשק.

יום אחד, אבי הביא איתו לחצר אפרוח קטן של תרנגול הודו. בניגוד לאפרוח רגיל, היה צבעו אפור ברובו. אני קיבלתי תפקיד חשוב, לטפל בו ולדאוג לו למים ולמזון. עשיתי זאת ברצון רב. ליטפתי אותו, נתתי לו שם הוּדי וטיפלתי בו עד שגדל מאוד, אהבתי להשתעשע איתו. יום אחד, הגיע אדם לא מוכר לחצר. הכלב נבח, אך היה קשור ואילו הוּדי, שבינתיים הפך להיות גדול ומפותח, הבין שישנה סכנה והתנפל על ה"אורח" עם שתי רגליו השלופות קדימה, תוך שהוא משמיע קולות מפחידים. האורח המסכן נבהל מאוד וצעק "הצילו", הורי כמובן חשו לעזרתו.

להוּדי היה גם הרגל מוזר, לאן שהלכתי הוא הלך אחרי, כנראה הוא חשב שאני אמו. הוא הלך אחרי לשחק עם חברות וגם הלך אחרי לבית הספר, והמתין לי מחוץ לכיתה ליד הדלת. בסיום יום הלימודים חזר איתי הביתה. ניסיונות לגרש אותו כדי שיחזור הביתה, לא עזרו. גם אחרי הצהריים כשהלכתי לשחק עם חברות, נהג לעקוב אחרי עד לצרכנייה, שם נפגש עם חברותי. הוּדי נהג להסתתר ממני וללכת דרך חצרות הבתים ולא על הכביש, כדי שלא אגרש אותו. לפעמים היה מגיע לפני, ומתיישב עם חברותי. אהבתי מאוד את הוּדי, הבנתי שהוא בוודאי חושב שאני אימו.

עברו מספר חודשים. בוקר אחד קמתי משנתי, יצאתי לחצר והוּדי, איננו. חיפשתי אותו בגינה, בחצר, במחסן ובכל מקום, ללא הועיל. הורי לא "ידעו" לאן נעלם הוּדי. גם מהשכנים לא גיליתי דבר על גורלו. נעצבתי מאוד עליו וחשבתי שהעניין קשור כנראה לחג הפסח ההולך ומתקרב, אך אף אחד לא רצה להודות בכך ולא סיפר לי. בערב ליל הסדר, ראיתי בקערה תבשיל עוף שעורר את חשדי ולא רציתי לאכול ממנו. מאז החלטתי להיות צמחונית, היה לי מאוד קשה מבחינה רגשית. כך נפתרה עבורי תעלומת היעלמותו של הוּדי

הזוית האישית

סבתא דפנה: מאוד התרגשתי ונהנתי לספר לתומר את הסיפור. דרך המשימה נפתחה אפשרות לדבר ולספר את הסיפור, וזה לא היה עולה ביום, יום. בזכות השאלות סיפרתי הרבה יותר ממה שסיפרתי אי פעם. תומר: בנוסף, סבתא הרגישה שנפתח ערוץ לשיח שלא היה עד עכשיו, ואמרה שאני יודע להקשיב ולשאול את השאלות הנכונות, היא הרגישה שאכפת לי ושבאמת הקשבתי. סבתא שלי מאחלת לנו הרבה חוויות מהנות בחיים של כולנו שנוכל לזכור אותם ולספר עליהם. ומאחלת לנו שנדבר הרבה על כל מיני דברים שמעניינים אותנו. נהניתי לדבר אם סבתא ולהקשיב לה והסיפור עניין אותי.