מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה, נקראתי כך על שם סבתא שלי שנספתה בשואה. נולדתי בישראל בבית חולים חדרה וגרתי עם משפחתי בנתניה. גרתי בבית פרטי עם אחי והוריי. בבית היו שני חדרים, פינת אוכל ושתי מרפסות. אני ואחי היינו באותו חדר וההורים ישנו בחדר השני. לא הייתה מכונת כביסה. אמי כיבסה את הבגדים ביד ותלתה אותם בחצר. שיחקנו כל יום עם החברים בשכונה בחוץ. שיחקנו במשחקי חצר כמו: קלאס, עמודו עם כדור, מחבואים, תופסת, חֶבל ועוד. את הקניות ערכנו במכולת השכונתית קרוב לבית. בשכונה שלנו היה בית קולנוע והיינו רואים סרטים פעמיים שלוש בשבוע כי לא היו אז טלוויזיה, מחשב וטלפון.

הייתה לנו ספריה ליד הבית והחלפתי ספר כל יום. הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד פעמיים בשבוע. תנועת הנוער הייתה המרכז החברתי בו נפגשנו כולנו והייתי אפילו מדריכה מכיתה ו'.

מגיל 10 התחלתי לעבוד בספריה שלוש פעמים בשבוע והרווחתי כסף. כשהייתי בכיתה ז' לימדתי שיעורים פרטיים תלמידים מבית הספר "אלומות" וככה עבדתי עד כיתה י"ב. למדתי בבית ספר "אלומות" עד כיתה ח'. למדנו את כל המקצועות כולל חקלאות, זמרה ומלאכה שהיום לא לומדים. לא הייתה תלבושת אחידה, היו טיולים ומסיבות בכל חג ומסיבות סיום. היה חדר אוכל בבית ספר ולמדנו תזונה ובישול. הייתה לנו תורנות עבודה במטבח פעם בחודש למשך כל היום. אכלו צהרים ילדים שהיו מעוטי יכולת.

כשהייתי בת עשר התנהל בארץ משפט אייכמן הצורר הנאצי. אבא שלי, שהיה ניצול שואה והיה בהרבה מחנות ריכוז והשמדה, החליט בעקבות העדויות במשפט אייכמן להעלות על הכתב את כל הקורות אותו במשך שש שנים במלחמה. לכן מאז 1962, במשך שלוש שנים, ישבתי עם אבי ערב ערב לכתוב את כל מה שקרה לו בשואה במשך שש שנים. מאוחר יותר הוצאנו את הספר לאור וכל המשפחה קיבלה את הספר ויחד עם הספר אבי סיפר את סיפורו לתלמידים בבתי הספר.

למדתי בתיכון "בר-אילן" מכיתה ט' עד כיתה י"ב. מיד עם סיום התיכון הלכתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן. למדתי עבודה סוציאלית וספרות. מאוחר יותר, השלמתי תואר שני בעבודה סוציאלית. בזמן לימודיי עבדתי כל השנים כפקידה בחברת השעונים טיסו ואומגה. בתקופה זו ראיתי הרבה סרטים והצגות.

גרתי עם הוריי עד שהתחתנתי והייתי מאוד קשורה להוריי. היינו כל יום מדברים על מה שקורה בעולם ובארץ, שמענו הרבה מוזיקה, שרנו הרבה בבית כי הוריי אהבו לשיר, הלכנו הרבה לים ביחד והחברות שלי היו מצטרפות לאוהל שלנו בחוף הים.

בגיל 21 התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בעיריית נתניה במשך 26 שנה. בגיל 24 התחתנתי עם שמעון ונולדו לנו שלושה ילדים. את שמעון הכרתי עוד מהתיכון. למדנו בבית ספר דתי "בר-אילן" בנתניה. למדנו בכיתות נפרדות בנים ובנות. הכרנו בהפסקות. בגיל 18 היינו חברים בזכות אחותו, עבדנו יחד. בזמן לימודיי באוניברסיטת "בר אילן" עבדתי כמלצרית במלון החוף הירוק במשך ארבע שנים וכך הכרתי את בעלי לעתיד. שמעון התגייס ואני למדתי עבודה סוציאלית וספרות. היינו חברים במשך שש שנים. נישאנו לאחר שסיימתי ללמוד ועבדתי במקצועי וכן לשמעון הייתה עבודה מסודרת. גרנו בשכירות מספר שנים עד שקנינו דירה בה נולדו שלושת ילדינו. הילדים נישאו ולכל ילד יש שני ילדים. סך הכל יש לנו שישה נכדים וכולם גרים לידנו.

משנת 2006 אני מנהלת את מועדון ניצולי השואה "עמך" בנתניה. אני אמנם בגיל פנסיה כבר כמה שנים, אך אני ממשיכה בעבודת השליחות שלי שמאוד מעניינת ומהנה. אני אוהבת את האנשים הגיבורים השורדים.

הפרויקט של סטיבן שפילברג

בשנת 1991 הגיע לארץ הפרויקט של שפילברג שמטרתו הייתה לתעד את סיפורם של ניצולי השואה בישראל. אני הייתי אחת המתעדות היחידות בנתניה וראיינתי כ- 150 ניצולי שואה מנתניה והסביבה במשך שלוש שנים. בסיום הפרויקט קיבלתי תעודת הוקרה שמאוד חשובה לי. פרויקט זה הוא אחד הדברים המשמעותיים בחיי ובסיום הפרויקט הקמתי את המועדון לניצולי השואה הראשון מסוגו בארץ בעיריית נתניה ובו השתתפו הניצולים שראיינתי ועד היום הם משתתפים למועדון של "עמך", כך שיש במועדון אנשים שנמצאים איתי 30-40 שנים.

מאלבום התמונות

הזוית האישית

מיה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד מהמפגשים ומתהליך הכתיבה. למדתי הרבה על סבתא ועל ילדותה.