מאגר סיפורי מורשת

אהרון כל טוב יליד הולנד, גדל באמסטרדם ולמד בישיבה באנגליה מחליט לאחר נישואיו לעשות עלייה ולהשתקע בארץ ישראל, להלן סיפורו:

אני אהרון כל טוב או איך שנהגה בהולנדית: Colthof, נולדתי בבית הוריי- Van der Helstplein 8  Amsterdam בשנת 1949.

רקע על המשפחה

הוריי שניהם היו הולנדים שורשיים. משפחותייהם התגוררו בהולנד בסביבות 200 שנה. אבא שמעון עזריה (simon) יליד העיר Oss, בן למשפחה דתית. בעקבות כישרונו היוצא דופן התקבל לאוניברסיטת Utrecht על אף היותו משפחה מעוטת יכולת. בשנת 1928 בהיותו בן 24 סיים את חוק לימודיו בתחומים: פיזיקה, מתמטיקה ואסטרונומיה. עצם היותו אדם דתי ואיש אשכולות קידם אותו מאוד. בסיום לימודיו היה מעורב בהקמת בית הספר התיכון היהודי Maimonides באמסטרדם שם כיהן בתחילה כסגן מנהל ולימים כיהן בתפקיד מנהל.

אימא, אלקלע חיה, בתו של הרב הראשי של מחוז Overijssel, הרב שמואל יהודא הירש. בביתו של הרב הירש ראתה אימא חיים ברמה רוחנית גבוה מאוד, כך שבביתם הקפידו קלה כבחמורה. מתוקף תפקידו של הרב שמואל יהודא הירש – היו לו קשרים עם רבנים חשובים בכל רחבי אירופה, בין הרבנים הללו נמנה "החפץ חיים" הרב ישראל מאיר הכהן מראדין וכן הרב מאיר שפירא מלובלין, שאימא אף העידה כי שהה פעם בביתם כאשר היה בהולנד.

בשנת 1934 התחתנו אבא ואימא, שהיו בני דודים. בשנות השואה, אבא, אימא, אחי הבכור שמואל ואחותי הי"ד אסתר, נשלחו לWesterbork transit campk ולאחר מכן לברגן בלזן, שם היו במשך שנה וחצי. אימא סיפרה לי, כאשר הם היו במחנה הריכוז, מדי יום הם קיבלו חתיכת לחם קטנטנה. אימא שלי, שהייתה רעבה, שאלה את אבא איך יתכן שאנו אומרים בברכת המזון פרנסה טובה? הלוואי שיהיה לך פרנסה פשוטה שיהיה מספיק, אני לא צריכה שפע! אני רק רוצה לשבוע! אבא שלי ענה לה שמחובתנו להגיד פרנסה טובה כי גם זה יהיה לנו בעתיד, ולא רק זה אלא גם צריך לתת מעשר מהלחם למי שיותר רעב במחנה. בעקבות מחלות שהיו במחנה נפטרה אחותי אסתר בהיותה בת 5 חודשים.  הוריי ואחי הגדול ממני בשבע שנים שרדו את השואה. לאחר השואה נולדו להורים שלי עוד שלושה ילדים. בטי בשנת 1948, אני, וחנה בשנת 1953.

וידאו: סיפור ההצלה של הוריי ואחי בשואה

בית הספר בהולנד

כרוב ילדי היהודים למדתי בגן ובבית ספר של ראש פינה. בתיכון למדתי בבית הספר שאבי היה המנהל שלו, Joods Lyceum Maimonides. המקצוע שהכי אהבתי היה מתמטיקה, כנראה זה עבר בגנים. בגיל 17 עזבתי את התיכון והלכתי ל Golders Green London, שם למדתי אצל הרב בן ציון ראקוב, בישיבת חי עולם. בשנות לימודי בישיבה התגוררתי אצל דוד שלי הרב מונק, רבה של בית הכנסת הגדול בGolders Green. שנותיי בישיבה השאירו עלי רושם אדיר שעד היום מלווה אותי. ראש הישיבה, הרב בן ציון היה בעיקר דמות תורנית עצומה אבל הוא גם היה יודע להנעים את האווירה בשירים מיוחדים. עד היום בסעודות שבת אני שר את השירים שלימד אותנו הראש ישיבה , ביניהם "א-ל מסתתר בשפריר חביון" ו "דער איז נישט קיין גאט וי אונזערע גאט". עד שבאתי לישיבה לא הייתה לי מסגרת מסודרת של לימוד גמרא בכל יום, אלא הייתי הולך ללמוד אצל הרב ברודמן בשיעור פרטי כל יום ראשון, וכן אצל הרב יצחק מונדשטוק שהיה יליד ורשה למדתי מדי יום שלישי גמרא מסכת בבא מציעא. לפעמים למדתי גם כן אצל הרב יוסט, שעד היום דמות דיוקנו עומדת בדימיוני כשהוא מסביר את המשפט "בנים אתם לה' אלוקיכם". בישיבה למדנו את מסכת יבמות, פסחים ובבא מציעא, לימוד מסכתות אלו היו קפיצת מדרגה בשבילי, מפני שעד אז בקושי למדתי שלושה דפי גמרא במסכת קידושין ועוד כמה דפים ממסכת סוכה וקצת מאוד ממסכת בבא מציעא. את המתיקות של המסכתות שלמדתי בישיבה אני מרגיש כל פעם שאני פותח את הגמרא. לימים כשנישאתי לאשתי מרים לאי"ט, בא הרב בן ציון ראקוב במיוחד מאנגליה להולנד בשביל להשתתף בשמחת נישואי. בשנת 1985 נפטר הרב בן ציון ולבני החמישי קראתי בשמו.

עבודה בהולנד

אבא, שהיה ניצול שואה, סבל מאוד ממצבו הבריאותי שהיה רעוע בעקבות השואה ולכן היה צריך לצאת לפנסיה מוקדמת. בשנת 1968 לאחר שנתיים בישיבה באנגליה עזבתי את הישיבה בעקבות מצבו הבריאותי של אבי. לאבי היה מאוד חשוב שאלך בדרך אבותי בשיטתו של הרב הירש "תורה עם דרך ארץ", ועצם העובדה שלא היה לי עדיין מקצוע מסודר מאוד הכביד על בריאותו של אבי. אבי רצה לראות אותי מסודר בחיים כך שיש לי משענת כלכלית שאני אוכל להחיות את עצמי ולא להיות תלוי בחסדם של אנשים אחרים. לכן חזרתי חזרה להולנד ובזכות קשריו של אבי התקבלתי לעבודה אצל לאון מגנוס והנס רוזן בחברת METAALHANDEL J.A. MAGNUS. לאון מגנוס והנס רוזן היו יהודים אדוקים ביהדותם, ישרים מאוד, נותני צדקה ובעלי מידות נעלות, ובעקבות הדרישה של הרבה חברות שאינן יהודיות לעבוד בשבת, קיבלו לאון והנס את כל האנשים שלא מצאו עבודות שאינן מחייבות לעבוד בשבת. בשנות עבודתי שם התמחתי במסחר בינלאומי בתחום המתכות. אחד המחזות המשעשעות בחיי היה באחד ממסעותי לארה"ב מטעם העבודה, שם נפגשתי בלובי מלון Beverly Hills centry Plaza עם אנשי עסקים. פראנק סינטרה שהיה באופן מקרי במלון ראה אותי. הוא שם לב לחזות היהודית שלי ולכן ניגש ואמר לי: welcome rabbi! What brings you to our place?

הנהלת ארגון בני הנוער "השושלת"

בד בבד יחד עם עבודתי אצל METAALHANDEL J.A. MAGNUS, הצטרפתי להנהלה של השושלת, ארגון בני הנוער האורתודוקסי בהולנד שהייתה קשורה לאגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. אחרי שנתיים שהייתי מעורב בהנהלה מונתי לתפקיד יו"ר הארגון. בתפקיד זה הייתי ארבע שנים, עד שעליתי לארץ ישראל. באחת הוועדות של הארגון פגשתי את אשתי לימים, מרים לוי, בתו של המורה שלי מבית הספר הרב אברהם לוי מאמספורט. מרים לוי היתה גם היא מעורבת בהנהלת ארגון בני הנוער השושלת ויחד איתה ניהלנו את המחנה קיץ של הצעירים. בשנת 1973, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הורה הרב שוסטר על תנועת בני הנוער השושלת הוראה חד פעמית להתאגד יחד עם כל ראשי התנועות היהודיות וביניהם בני עקיבא, מכבי, איחוד הבונים והשומר הצעיר על אף השוני הגדול בהשקפות העולם, במטרה משותפת לארגן הפגנות נגד המלחמה בישראל ולארגן פניות מסודרות לממשלה ולפרלמנט על מנת שיתמכו בפומבי במדינת ישראל. ארגון השושלת אירח מדי פעם אורחים חשובים מאוד, ביניהם ר' שלמה קרליבך וסגן השר לשעבר ר' אברהם ורדיגר.

אבי נהג תמיד לומר שתפקידו הוא לבנות מחדש את החינוך היהודי באמסטרדם, אבל העתיד של הדור הבא הוא רק בארץ ישראל. ולכן לאחר שנולדו לי שני ילדים החלטנו, אני ואשתי, שאנו מעוניינים לעלות ארצה על מנת שילדינו יחונכו על טהרת החינוך היהודי בארץ הקודש.

העלייה לארץ ישראל

באותה תקופה בה החלטנו שאנו עולים לארץ ישראל, הוצע לי בעבודה ללכת לשליחות בניו יורק ולהשתלם בעבודה שהייתה יכולה לשדרג את רמת חיי מקצה לקצה. כשהצעה זו עלתה, לא היה בליבי ספק שאסרב לה, כי כבר קיבלנו אני ואשתי את ההחלטה ללכת לארץ ישראל וחשיבות ארץ ישראל גברה על הצעה זו. באותה תקופה היה המצב קשה בארץ ישראל. המדינה היתה במצב פוסט מלחמתי, ספוגה בפיגועים. הרבה אנשים בקהילתינו באמסטרדם חשבו כי השתבשה עלינו דעתינו כי אנחנו מוכנים ללכת למקום שבו העתיד לא בטוח. הערות הסביבה לא השפיעו עלינו ובכל אופן עלינו לארץ ישראל ב- 19 לנובמבר 1974.

כאשר נחתנו ביום שלישי בלילה בארץ ישראל, נציג בודד של הסוכנות היהודית הגיע לקראתנו בשדה תעופה וכיוון אותנו למשרדים של הסוכנות. האורות במשרדים היו כבויים, ובדיעבד התברר לנו כי בעקבות המצב הבטחוני בארץ היה ירידה חדה במספר העולים ואנחנו היינו העולים החדשים הראשונים באותו השבוע. ממשרדי הסוכנות היהודית נסענו עם מונית לירושלים לשכונת קטמון, שם סבלנו נורא מהסגנון של התושבים במקום. הפקידה שקיבלה אותנו בלילה במרכז הקליטה הייתה אביטל שרנסקי, אשתו של נתן שרנסקי. גם במרכז הקליטה היינו הראשונים שהגיעו באותו חודש במרכז, שם נשארנו עד חודש מרץ.

ההתאקלמות בארץ היתה יותר קלה מאנשים אחרים בעקבות זה שההורים שלי עשו כבר עלייה חודש לפני מלחמת יום הכיפורים וגם גיסתי, רבקה, התגוררה בארץ זמן מה. המטען שלנו, שהיה צריך להגיע מהולנד לישראל, הגיע בעיכוב גדול בעקבות המצב בארץ. בתוך כל החפצים שארזנו בהולנד לקחנו איתנו ספר תורה שנשלח על ידי אדון מגנוס למישהו בארץ ישראל. הצעד הבא שהיה עלינו לעשות היה לקנות דירה, כך מצאנו את עצמנו מחפשים תקופה ארוכה בכל מיני מקומות בירושלים, אבל בסוף קנינו דירה בשכונת סנהדריה על ידי עמידר בשכנות עם בן דודי אליהו פיליפסון. בקנית הדירה נעזרתי בידיד, אוריאל כהן, שכיון אותי במשרדי הממשלה כדי לקבל המלצה לקניית דירה. במשרדי הממשלה היה ריק לחלוטין למעט אדם קשיש עולה ממרכז אירופה בשם אדון יקיר, שהעיר לי כי בארץ ישראל יש להשתמש בשמות החודשים העיבריים ולא בשמות הלועזים המזכירים את הגלות. הדירה שהייתה מיועדת לעולי ברית המועצות הייתה בנויה עם תנור נפט וסלון קטן, אבל זה לא הפריע לנו, שמחנו שיהיה לנו דירה בבעלותינו. הלכתי לבנק ולקחתי משכנתא של 78,000 לירות וגייסתי כסף בשביל לשלם את התשלום הראשוני כדי שיאשרו לי בבנק את המשכנתא. לימים, כאשר מכרנו את הדירה, היה זה אחרי החלפת המטבע, למזלי, כל המשכנתא הייתה שווה 6,800 שקל, כך שיכולתי לעמוד בהתחיבותי במשכנתא ולקנות דירה חדשה באותו אזור בסנהדריה המורחבת.

פעילות בארץ ישראל

בארץ המשכתי לעבוד בתפקיד משנה באותה חברה שעבדתי בה בהולנד. את ילדיי הגדולים שלחתי לבית ספר חורב, ולאחר מכן כאשר עברנו דירה לשכונת הר נוף שלחתי אותם לבית הספר סנהדרין. בעקבות הצורך הגדול בבית ספר חינוך מיוחד הקמנו אני וידידי הטוב ר' מיכל זילבר, ועוד כמה שותפים לדרך, את בית הספר 'לימודי השם', בו היה מענה לילדים ונערים שמגיעים מבתים עם רקע דתי הדוק הזקוקים לחינוך עם דגשים על קידום ושילוב בחברה.

כאשר עברנו להר נוף הקמנו אני וחבר נעורי, משה מושקוביץ, את בית הכנסת אהבת שלום בראשות הרב מאיר צבי פישר. בית כנסת זה היה שונה משאר בתי הכנסת מפני שציבור המתפללים היה מורכב ממגוון רחב של הקשת הדתית. בבית הכנסת היה שילוב בין עולים חדשים וותיקי ארץ ישראל. ידידי, משה מושקוביץ, נהג להנעים בקולו הערב את תפילות שבת והחג בנוסח של אבא שלו, בן ציון מושקוביץ, שהיה חזן בבית הכנסת באמסטרדם. גולת הכותרת היה הארון הקודש שהגיע מבית הכנסת בהאג. ארון קודש זה הגיע עלינו בחלקים שבורים, אותם ניסו, ללא הועיל, הנאצים לשרוף. במאמצים מרובים הצלחנו לבנות את ארון הקודש מחדש משברי החלקים, וכך הצלחנו להחזיר את ארון הקודש העתיק לשימוש בבית הכנסת החדש שלנו. לימים, כאשר נפטר הרב מאיר צבי פישר ז"ל, מונה הרב אריה לייב אוירבך שליט"א לרב בית הכנסת. כיום אני חלק מהוועדה של ארגון פקידים ואמרכלים, אותו הקים סבי הרב אברהם פרינץ בשנת 1809 על מנת לעזור לתושבי ארץ ישראל. כיום ארגון זה עוזר לזוגות צעירים מעוטי יכולת יוצאי הולנד וגרמניה.

במפעלי טל דור, לוד

מורשת לדור הבא

כאשר התגוררנו בשכונת סנהדריה המורחבת, היה בדירה על ידינו מועדון של נשים אמריקאיות, בו היה כל שבוע רב מדבר דברי תורה. שבת אחת ביקשו ממני שאבוא ואתן שיעור תורה. באותו שבוע חל ט"ו בשבט, חג האילנות, ולכן דיברתי בענין החג הקרב ובא. ציטטתי מדברי הרש"ר הירש שמסביר את הפרדוקס על מהות החג:

"המחשבה השגרתית, מה היא אומרת? בבוא עת הפריחה כאשר יחשף לעינינו האביב ברבבות ציצים ופרחים, או אז נחגוג בצהלה את חג אביב הטבע, אשר ברכו ד', שהוא גם חג אביבנו אנו." אז מדוע חוגגים כאשר העצים קרחים לגמרי? תשובה לשאלה זו טמונה בשורש האמונה של ההתחדשות כפי שמסביר הרש"ר הירש: "אבל המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומן של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד איתנו ולוחשת באזנינו מוסר השכל, הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מבעד למעטה הקליפה הקפואה השסועה האפורה והצוננת, שמכרבלת את האילנות הערטילאיים מתחת לקליפה זו, החלו כבר לפכות במלוא חומם חיים חדשים ורעננים! מה נוקבים ויורדים חדרי בטן, הם דברי המוסר המאלפים המקופלים בבשורת אביב זו, אליה נשכית מפי אילנות החורף עטופי השלג הצחור." (רש"ר הירש, במעגלי שנה ח"ב).

לא סתם אבי נהג לשיר את ה'הללויה' במנגינת יהודי הולנד על פי מסורת משפחתנו דורי דורות, על מנת לשבח להקב"ה, על הזכות להיות כולנו ביחד עם משפחה הגדולה והנהדרת. במשך ההיסטוריה של העם היהודי הרבה פעמים כמשנו ונהיינו בלויים כעץ בשלכת אבל בסייעתא דישמיא, אני זוכה לרוות נחת מששת ילדיי וכלותיי ומכל עשרות נכדי וניני הי"ו. וחרף הפורעות שפקדה את משפחתנו בימי השואה, בו נרצחו באכזריות ענפים רבים מתוך המשפחה, ה' זיכנו שהצלחנו להצמיח שורשים וענפים חדשים, בזכות האמונה התמידית של אבי ואמי ז"ל שגם מעץ שלא נראה בשיא יופיו, עדיין ניתן להצמיח שורשים חדשים ולהפיח חיים חדשים ורעננים! לכן כל פעם שאנו נפגשים, אנו מודים לה' יתברך על שזיכנו להיות חלק מהווה המיוחד הזה.

הזוית האישית

א' הסטודנט המתעד: "מתוך התבוננות בעבר מבינים את ההוה". לתעד את תמצית קורות חיו של סבי היה לי להסבר מוחשי על כל המסורת שאני אוחז בידי. מסורת זה לא סתם פולקלור שעובר מדור לדור! מסורת זוהי דרך חיים שאנשים נלחמו עבורה! ואנו, הדור הצעיר, צריכים להתבונן בה ולהבין מתוכה את מסירות הנפש של הדורות הקודמים למען ילדיהם ולשמור אותה מכל משמר שלא תפגע מרוחות נושבות ומתחלפות.