מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי יחיאלי הררי. נולדתי ב04.03.1946 בעיר תל אביב. שנתיים לפני קום המדינה.

ילדותי בתל אביב הייתה  מלאה בחברים ובמשחקי חצר. אלה היו ימים ללא טלפון, ללא מחשבים, ובוודאי ללא אינטרנט.

גרתי ברחוב ראשי של תל אביב ששמו בן יהודה, אני וחברי השכנים, שיחקו רבות בחצר הבית. המשחקים האהובים עלינו היו: משחקי כדור, משחקי שניים בחבל,  קלאס, ובזוגות חמש אבנים. מידי פעם שמענו מלמעלה קריאות כמו: טלי בואי הביתה לאכול, או לקראת ערב שמענו את ההורים מהמרפסת, קוראים לנו בקול לשוב הביתה, לארוחת ערב, למקלחת ולישון. בילינו הרבה בחוץ, עם ילדי השכנים, היינו מאוד קרובים, כשגם הורי היו קרובים להוריהם.

בילדותי אהבתי מאוד את יום העצמאות ול"ג בעומר. אני זוכרת כשמלאו למדינה שמונה שנים. שכני משה, שהיה גר עם אשתו מינה בקומה העליונה על הגג, הכינו את הספרה 8 מברזל וענפים, ותלו אותה מעל ביתה של סבתא.

הרחוב בו נולדתי היה רחוב ראשי, ובכל יום העצמאות עבר בו מצעד של צה"ל שהיה  מאוד מרגש. אני זוכרת – שבבוקר של יום העצמאות, הילדים היו שומרים מקומות סמוך לביתי ומחכים למצעד. השמחה הייתה גדולה. סיפרתי לנכדי שהמונים יצאו החוצה לרחובות, ופשוט רקדו ריקודי עם במעגלים בכל רחבי העיר. אני זוכרת שחזרתי מחברתי רותי, שגרה ליד דיזינגוף, הצטרפתי למעגל של רוקדים, מבלי שהכרתי אף אחד מהם, פשוט כולם רקדו עם כולם, וכולם הרגישו מחוברים.

החג הנוסף שאהבתי מאוד היה ל"ג בעומר. בכיתה ד' הייתי חניכה בתנועת הנוער "השומר הצעיר "חבריה היו חברי הכיתה, חברי התנועה, וחברי השכונה. אני זוכרת – שבל"ג בעומר חברי התנועה היו מתכנסים בחורשה ומדליקים מדורה, סביב ישבו כולם ושרו. אל תוך המדורה זרקנו תפוחי אדמה, כך, ללא עטיפה, ותוך כדי שירה במעגל, חיכינו שהתפוחים יתרככו. עם מקלות חיפשנו את התפוחים (קראו להם – קרטושקס), בין הגחלים בתחתית המדורה הוצאנו אותם שחורים לגמרי, לעיתים מפוחמים. כך אכלנו אותם בהנאה מרובה. בפנים, התפוחים היו רכים מאוד, בחוץ קליפתם הייתה שחורה, וכך, כל פנינו התלכלכו והפכו שחורים. מאוד אהבנו לחזור מאוחר הביתה, זה בין הימים היחידים שהיה מותר לנו להגיע מאוחר. לעיתים הייתה תחרות בין קבוצות "מי הגיע הכי מאוחר הביתה".

אני חוזרת לחופשת פסח שמאוד אהבתי. כל שנה בחופשת הפסח ידענו אני וחברי לתנועה, שיש לנו טיול ברחבי הארץ, להר תבור, להר מירון, מים אל ים, לדרום הארץ – להרי אילת, ולעוד מקומות יפים. בטיולים אלה הלכנו הרבה מאוד ק"מ ברגל, עם תרמילים על הגב. אחד עזר לשני, ולעיתים נתן הילד המתקשה את תרמילו לזה שעזר. הטיולים היו נפלאים, אני וחבריי ישנו בלילות מתחת  לכיפת השמים. לעיתים היה קר מאוד ואנחנו התכסינו בשמיכות צמר.

בערב היינו שרים מסביב למדורה, ומתחממים לאורה. בדרך כלל חזרנו הביתה כשאנחנו צרודים מאוד, עייפים, ומאוד מאושרים. המדריכים היו מאוד אהובים עלי ועל חבריי.

נכדי שאל אותי  עם אני זוכרת  איש מקצוע שכבר לא קיים היום. חייכתי ונזכרתי בסנדלר שהיה ממוקם ליד ביתי, בזמן ילדותי היו מתקנים את הנעליים, שהסוליה שלהם השתפשפה. אני זוכרת את ריח הדבק בו השתמש הסנדלר להדבקת הסוליות, העקבים, וכן השתמש במסמרים קטנים, כדי להדק את הסוליה לנעל. הסנדלר היה איש חביב מאוד, אני זוכרת שישבתי לידו, וחיכיתי לעיתים שיסיים את העבודה. מסמר קטן בין שפתיו, ועם פטיש היה דופק עם מסמר קטן נוסף אותו הצמיד לסוליה. היה לו מן כן כזה ועליו הניח את הנעל הפוכה, וכך היה לו נוח לעבוד על הסוליות.

ילדותי הייתה שמחה, ללא טלפונים, ללא מחשב, וללא אינטרנט. הרבה בחוץ, ברחובות, בטיולים, בשירים, וריקודים.

הזווית האישית

מעיין: היה לי מאוד כיף לשמוע את סיפור ילדותה של סבתא, על החוויות שלה בתל אביב ועל התנועה.

אתי: כשסיפרתי למעיין נכדי האהוב, סיפורים מחוויות ילדותי, נעורי ובגרותי, הרגשתי שאני חוזרת לימים האלה. ההקשבה של מעיין, הסבה לי אושר גדול. הרגשתי שהוא שותף לחוויות, מזדהה עם חלק מסיפורי, מתעניין, ונהנה הנאה צרופה. חשתי תחושת תודה על הביחד הנהדר. תודה על רעיון העבודה המשותפת.