מאגר סיפורי מורשת

הסיפור המשפחתי מוקדש לנכדי הבכור והאהוב הראל גוטמן, שאני תמיד לומדת ממנו משהו חדש.

שמי דורית גוטמן, ויחד עם הראל נכדי הבכור, מביה"ס סורקיס בכפר סבא, אנו כותבים את סיפור חיינו במסגרת התוכנית הקשר הרב דורי.

אני בת 67, אלמנתו של אברהם ז"ל. לצערי, אברהם נפטר בתחילת מגפת הקורונה בשנת 2020 ונאבק במשך ארבעה חודשים במחלה, כאשר החיסונים טרם הגיעו ועדיין לא ידעו דבר על המגפה.

נותרתי לספר את סיפורנו.

סיפור משפחתי של אהבה ושורשים, סיפור של אובדן ואופטימיות

לאברהם ולי נולדו ארבעה ילדים: עודד ז"ל שנפטר שלושה שבועות אחרי הבר מצווה שלו מחיידק טורף. נמרוד, אלון והדר שיזכו לחיים ארוכים. יש לנו ארבעה נכדים: הראל, אורי, יותם, ליאור ועוד אחד בדרך…

נולדתי בהרצליה בשנת 1955 להורי יונה ויוכבד גייסטמן, ילידי פולין. אברהם נולד במגדיאל בשנת 1950 להוריו שושנה וברוך גוטמן, ילידי רומניה. היותנו דור ראשון בארץ, עיצב את דמותנו וחלומותינו.

הוריי – יונה ויוכבד גייסטמן, ילידי פולין

הורי עלו מפולין. בתחילת מלחמת העולם השנייה, משפחתם ברחה מפולין לעומק ברה"מ, וכך ניצלו! הם הופכים לפליטים שניסו לשרוד בתנאים קשים. משפחתו של אבי, יונה גייסטמן, משפחה דתית, בורחת לסיביר, היו למעשה שבויים בידי הרוסים. הם עברו מסע ארוך של כמה חודשים ברכבת משא לסיביר, ליוו אותם חיילים רוסים.

הרכבת עצרה בתחנות לאורך המסע, שם קבלו אוכל שהרוסים חילקו להם. ההורים לא אכלו את האוכל הזה כי זה לא היה כשר. ההורים אכלו רק את הלחם או את המזון יבש שנתנו להם הרוסים לאורך המסע ברכבת. הההורים התירו לילדים לאכול את האוכל המבושל  למרות שלא היה כשר כדי לשרוד. ליד כל קרון עמד חייל רוסי עם נשק, החיילים הרוסים לא הרביצו להם, אבל הכריחו אותם לנסוע לסיביר. כאמור היו שבויים.

כאשר הגיעו לסיביר, החל החורף. לא היה להם בגדים וציוד שמתאים לחורף הסיבירי. בחורף הטמפרטורה צונחת ל-25 מעלות מתחת לאפס. בשיא החורף הכל קופא כולל הנחלים. חיו במקום מבודד, לא היתה לידם שום יישוב. הבוגרים נלקחו לעבודות כפייה כולל אמו של יונה: היא השתתפה בהכנת עצים למשלוח, חבילות העצים הכרותות נשלחו ליצוא, דרך הנחל הקפוא.

משפחתה של אמי, יוכבד קוזניק בורחת להרי אורל. גם שם התנאים היו קשים, אבל לפחות הם היו מוגנים. אציג דוגמא מסיפורי אמי כילדה: יוכבד מספרת איך היתה אלופה בליקוט פטריות ואוכמניות. הקטיף התבצע בתוך היער. במבט לאחור התפלאה איך ידעו להכנס ליער ואף ידעו לחזור. היתה בת 10-12 כשנכנסה ליער ללקט את הפטריות ואוכמניות. הם למדו כמובן להבחין בפטריות טובות למאכל.

יוכבד נחשבה ילדה עקשנית, תכונה אותה אני מעריכה מאד. אמה דרשה ממנה ללבוש מעיל גדול ממידותיה כדי להתגבר על הקור העז. אבל יוכבד שאז עוד נקראה יוספה סרבה בכל תוקף. גם איום במכות לא עזרו.

קדימה לארץ!!!

בסיום מלחמת העולם השנייה, הורי היו בני 15-16 כשעזבו את משפחתם, כל אחד לחוד, והחליטו שהם עולים לבד לארץ ישראל עם עליית הנוער. הם לא מוכנים יותר לחיות בגולה.

אבי השתתף בתנועת הבריחה, לאחר שעבר אימון צבאי בגרמניה על ידי השליחים מא"י.  ועזר להבריח יהודים ממזרח אירופה ולהעבירם בלילות את הגבול הגרמני. ואח"כ המשיכו לא"י עם ספינות המעפילים. הבריטים עדיין שלטו בארץ. הוא עצמו הגיע במלחמת העצמאות שהחלה מיד עם הכרזת המדינה, לקרבות בלטרון, קרבות מאד קשים. אבי סיפר איך נצמד למפקד שלו שלקח אותו תחת חסותו. הוא זייף את גילו כדי שיגייסו אותו. לימים השתתף גם במלחמת ששת הימים.

אמי עולה על ספינת המעפילים "תיאודור הרצל" באפריל 1947, האונייה נתפסת על ידי הבריטים בחופי תל אביב, והמעפילים כולל אמי מגורשים לקפריסין עד הקמת המדינה.

הורי הכירו בחגיגות יום העצמאות הראשון, התחתנו בני עשרים, ובנו בבתחילה את ביתם בשכונת נוה עמל בהרצליה, בלי סיוע ובלי משפחתם שתגיע כעשור אחריהם.

החלום של הורי והורי בעלי

הרצון לעזור בהקמת המדינה, להרגיש מוגנים במדינתם, ולא לעזוב אותה. גם כשיכלו, לא רצו לעזוב אותה. ארץ לא עוזבים כדבריהם! זה היה המוטו שלהם! והרצון שאנו הילדים נגדל בצורה "נורמלית", לא עוד נדודים ומחסור.

זה גם היה החלום של ברוך גוטמן ושושנה דכיס, הוריו של  אברהם בעלי, שעלו מרומניה לארץ ישראל, כזוג צעיר, כחלוצים בשנת 1935 (בעלייה חמישית). הם השתקעו במגדיאל, אז מושבה חקלאית והיום חלק מהוד השרון. ברוך שירת בבריגדה היהודית במצרים במלחמת העולם השנייה. בבית שלהם במגדיאל, שהחל כחוות הכשרה לקיבוץ דליה, אנו גרים עד היום. בתחילת שנות ה-50 היו להם לולים ותרנגולות שהטילו ביצים.

הבית היה מוקף עד לפני כמה שנים בפרדסים ובאוירה כפרית. הבית הזה מסמל עבורנו את השורשים. כאן  נולד אברהם בעלי, וכאן נולדו ילדי.

מדינת ישראל בשנות 50-60 – המשמרת שלנו

אברהם ואני, הסבא סבתא של הראל, גדלנו במדינת ישראל של שנות ה-50 וה-60, ישראל הקטנה והתמימה.

כל אחד גדל בשכונה שלו: אני בנווה עמל בהרצליה, ואברהם במגדיאל. בשכונה של אז, הגדולים והקטנים היו משחקים יחד  כחבורה. משחקים בדג מלוח, חמור ארוך ועוד משחקם שהמצאנו בחוץ… אין כדור – אז מגלגלים סמרטוטים לכדור. אברהם היה מספר שהם היו מאותתים לאוטובוס לעצור כדי שיוכלו להמשיך לשחק.

זכינו לגדול במדינת ישראל הצעירה. לא ממש היינו מודעים שאנו הדור לאחר השואה. חשבנו שמדינת ישראל מאז ומעולם היתה קיימת. למרות שאני זוכרת שהיו לנו מורים עם מספר על היד (סימן שהיו באושוויץ במחנה ההשמדה),  עדיין לא ממש הבנו.

היינו ישראלים, צברים. רצינו רק לדבר עברית. לא הסכמנו שידברו עמנו בשפה זרה, דרשנו רק בעברית. וכך "הצלחנו" לא ללמוד אף שפה אחרת! התחנכנו בתנועת הנוער מחנות עולים ואח"כ בנוער העובד. השאיפה להיות ישראלי בכל מחיר. קצת הסתכלנו בבוז על הורינו "הגלותיים", אלו שמדברים יידיש או רוסית.

למדנו בצורה מסודרת במערכת החינוך מה שהורינו לא זכו. אני בהרצליה בביה"ס היסודי "ברנר" ואח"כ בתיכון העירוני הרצליה. אברהם במגדיאל, בתיכון "אורט" בכפר סבא כי צריך מקצוע, גם אם הילד לא ממש מתאים לביה"ס מקצועי. אבל מרכז חיינו היתה תנועת הנוער, במיוחד אצל אברהם.

אברהם התגייס לנח"ל והיה שייך לגרעין יעלון בקיבוץ גרופית. הם היו בשנת 1968 המחזור ראשון שהתגייס אחרי מלחמת ששת הימים, וגם המחזור הראשון שצנח בטירונות. בגמר הטירונות עבר לקורס מכ"ים שם המשיך לשרת חלק ניכר משירותו בבסיס 906. בין השאר אימן את קורסי המכ"ים של השייטת. לפני שחרורו היה ממקימי קטורה בערבה. בין השאר השתתף במרדפים אחרי מחבלים שחדרו לישראל בבקעת הירדן בשנת 1968, בימים לאחר מלחמת ששת הימים. לימים השתתף במלחמת לבנון.

 אברהם בתקופת שירותו הצבאי

אני התגייסתי לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. הצבא היה בארגון מחודש, עד שמצאנו את מקומינו, פלוגת קשר בשריון, בראס סודר אשר בסיני, ואני כצפנית. גרנו בוילות הנטושות של המהנדסים האיטלקיים ששהו במקום הזה עד שפרצה המלחמה. לפני הגיוס התנדבתי בלשכת שיקום ביפו לשם הגיעו הידיעות על הנעדרים והנופלים במלחמת יום הכיפורים.

אני בתקופת שירותי הצבאי

הפגישה בין גוטמן לגייסטמן והבית במגדיאל

הכרתי את אברהם, הסבא של הראל, ביום השחרור שלי מהצבא בגיל 20 ומאז לא נפרדנו. כזוג צעיר באמצע שנות ה-70 רצינו לבנות משפחה ולחיות עם בן זוג שאוהבים. המדינה תמיד ברקע. במלחמת לבנון הראשונה, אברהם נלחם. חברינו הם חברי הילדות של אברהם מהגן, תנועת הנוער וגרעין גרופית. המלווים אותנו עד היום.

בבית במגדיאל חיינו רוב שנותינו כזוג וגידלנו את ילדנו. ילדינו למדו במערכת החינוך בהוד השרון ובאונ' השונות. היה ברור שכאן נטענו יתד. יחד התמודדנו עם כאב האובדן של בננו עודד. תמכנו אחד בשני והיה ברור שחייבים לבחור בחיים. הדר בת הזקונים נולדה שנתיים אחרי האסון.

אברהם, הסבא של הראל עסק כל השנים כסוכן ביטוח, משרד אותו הקים אביו ברוך גוטמן. נמרוד הבן שלנו ממשיך את עסקי הביטוח. כך שיש לנו שלושה דורות באותו עסק משפחתי. דברתי על שורשים ויציבות שהיו מאד חשובים לאברהם. אברהם היה איש נפלא ומיוחד, מספר סיפורים מוכשר ביותר. איש מצחיק וכיפי ואהוב על כולם. אנשי הגרעין כתבו עליו: "היה פס הקול החמים של שביל חיינו התמים שנדם"…

קישור לאתר שפתחנו לזכרו של אברהם, בעלי ז"ל

אני הסבתא של הראל, למדתי מזה"ת ואפריקה באונבריסטת ת"א, בסוף שנות ה-70 ותעודת הוראה. הפכתי למורה להסטוריה, רכזת מקצוע ורכזת שכבה בחטיבת הביניים "השחר" בהוד השרון עם היווסדה, במשך שמונה שנים,  ואח"כ בתיכון "הדרים" באותו יישוב במשך 20 שנה בתפקידים דומים.

קישור לנאום הפרידה שלי מהתיכון במסיבת הסיום

להראל ולי חיבה משותפת להיסטוריה. ואצלי המוטו בחינוך היה הצורך לתת יחס אישי, וליצור תקשורת בין אישית אפקטיבית עם התלמידים. העיקר להדגיש שוב ושוב, שהכי חשוב זה להיות בן אדם. "אדם לאדם – אדם!"

עסקתי גם בהנחיית קבוצות, הדרכה מורים ובמעורבות בפרויקטיים חינוכיים. למשל בתקופת שלטונו של רבין כראש ממשלה, השתתפתי בפרויקט 30 הישובים, ששם לעצמו מטרה להעלות את הישגי הבגרויות. השתתפתי במסגרת פרויקט א.י.ל.ה (אני יכול לעשות הרבה), בראשות ד"ר אביגיל ינון מאונ' בר אילן. פעם ראשונה ששמענו את המושגים כמו מסוגלות עצמית, שהיום זה כה מוכר, אבל לא בשנות ה-80. זו היתה התערבות חדשנית והוליסטית. אור עקיבא היה אחד הישובים בו עבדנו שכם מול שכם עם אנשי המקום, ההורים והתלמידים. למדתי הרבה על המקום ולהוקיר את תושביו. אין מה לעשות, תחושת הסיפוק בעבודת ההוראה ובפרויקטים השונים גבוהה ביותר.

לאורך השנים, שילבנו טיולים בארץ בעולם, תוך גידול הילדים והעבודה. אהבה ועבודה – אין טוב ממנה. גם אחרי המאבק בקורונה ששטף אותנו – אני ממשיכה את אברהם ואת מה שבנינו עם חברנו, ילדינו ונכדינו.

והלוואי שהדור הבא ירצה ויוכל להישאר בארץ!

 תמונה משפחתית

הזוית האישית

הראל: למדתי על ההסטוריה של המשפחה. והיה כיף להפגש עם סבתא בקבוצה, לשחק ולשמוע.

סבתא דורית: התפעלתי מהתוכנית שמאפשרת שיח וזמן איכות עם נכדי הבכור. המפגשים עוררו זכרונות רבים. והרגשתי צורך פתאם לספר את סיפור ההורים שלי והורי בעלי, וגם להתחיל לספר את הסיפור שלנו בארץ. נוכחתי כמה זה חשוב. היה לי זכות של ממש להיות עם הראל, לראות אותו מזוויות אחרות. התוכנית זימנה לנו נושאים חדשים לדבר עליהם,להשתעשע יחד בפעילויות השונות. זכיתי!!

ותודה ליודית המורה שהיתה איתנו ובשבילנו.