מאגר סיפורי מורשת

שמי הנרי רוזנבלט, נולדתי בעיר ליברפול באנגליה בשנת 1949. ליברפול בזמנו הייתה עיר תוססת עם הרבה "יידיש-קייט" (אוהבי חיים יהודיים). אוכלוסיית היהודים בזמנם היו לפחות 7,000  נפשות עם כחמישה בתי כנסת, מרכולים כשרים, חנויות קצבים כשרות. חשוב לציין שהקהילה וגם המשפחה היו מאוד ציונים (אוהבי ואוהדי ישראל), עם חברות נוער למיניהן, כולל בני עקיבא ובית ספר יהודי.

אני עזבתי את בית הספר די מוקדם מכל מיני סיבות והתחלתי לעבוד במפעל תעשיה רהיטים (כורסאות וספות) של אבא שלי, שמואל ז"ל. תוך כדי בגרות ומהרקע שגדלתי בו התחילו לי מחשבות על עלייה לארץ. יש לציין שבתור מתנה לבר המצווה אבא שלי שלח אותי לביקור הראשון במדינת ישראל מטעם בית הספר היהודי בליברפול. בנוסף, היו לי כמה ביקורים בארץ, באחד מהם הייתי מתנדב עם קבוצה במלחמת ששת ימים. הגענו לקיבוץ תל יצחק (קיבוץ לא דתי), לא רחוק מנתניה.

הבנתי שבכדי לעלות אני צריך לצבור קצת כסף ויקח לי כמה שנים, לכן הרעיון לעלות לישראל נדחק הצידה. בתחילת שנת 1973 הזדמן לי להיות בחתונה של אחד החברים שלי (נורמן קס) בארץ. אחרי הביקור הזה "נדלק לי" שוב הרעיון לעלות ארצה. התחלתי לברר פה ושם ובסוף נרשמתי לאולפן עציון בירושלים ללמוד עברית בינואר 1974. גם חשבתי בזמנו לחפש עבודה בארץ בתחום שעבדתי בו באנגליה. כמובן, דיברתי עם ההורים שלי אבל אני לא יודע כמה שהם חשבו שאני רציני, וביננו – אולי לקראת התאריך המיועד לעלייה יכול להיות שהייתי מקבל רגליים קרות!

ביום כיפור בשנת 1973 הייתי בבית הכנסת. כאן אני מבקש לספר לכם שמגיל צעיר שרתי במקהלות שונות בבתי הכנסת. בזמנו בתור ילד זה היה מקור פרנסה. כל שבת קיבלנו כסף ואם שרנו "סולו" קיבלנו עוד כסף. היינו שרים בחתונות ובטקסים – זה היה כסף טוב. כמובן שכשהתבגרתי פשוט מאוד נהניתי והייתי הולך ברגל בשבתות 45 דקות הליכה כיוון אחד בגשם שלג וכו', כדי לשיר, כמובן לא עבדנו בשבתות וחגים. נחזור ליום כיפור הזה. שרתי במקהלה בבית הכנסת (PRINCESS ROAD) ובצהרים התחילו שמועות בבית הכנסת שפרצה מלחמה בישראל ועוד הודעה שקבוצת כדורגל של ליברפול ניצח במשחק. כאן היה המפנה בחיים שלי.

סבא עם המקהלה 

בהתחלה לא התרגשתי, כי היו לי תוכניות לעלות בינואר ובטח כמו במלחמת ששת הימים – תיכף יגמר. אבל המצב היה אחרת לגמרי. המלחמה נמשכה, היה הרבה בלאגן וביקשו מתנדבים. היו לי הרבה "שפילקס" ונדמה לי שבחג סוכות התחלתי להתעניין לגבי התנדבות בארץ. חשבתי שאני אבוא ארצה להתנדב ואז להמשיך עם התוכנית המקורית שלי. הפעם ידעתי שאם אבוא לקיבוץ, אני רוצה קיבוץ דתי. הייתי בקשר עם בני עקיבא בלונדון (הבירה של אנגליה) ואמרו שיהיו איתי בקשר.

צהרים אחד קיבלתי הודעה מהם שיש טיסה למחרת מלונדון לארץ עם קבוצת אנשים שמגיעים לקיבוץ לביא, ושם יש גם מפעל רהיטים. אמרתי להם שאחזור עם תשובה. חיפשתי את אבא ולא מצאתי אותו. דיברתי עם אימא שלי והיא אמרה לי: "מה שאתה מרגיש, תעשה". התקשרתי בחזרה לבני עקיבא ואמרתי להם לשמור לי מקום, אני בא.

איך אני מגיע ללונדון בבוקר למחרת – לא ארזתי, מה לקחת, מה עם עבודה שלי, לא התייעצתי עם אבא. לציין – כל זה כשעוד לא היו פלאפונים בעולם, לא אימייל, לא סמס, בטח לא ווטסאפ. טוב, דבר ראשון רצתי לבנק, הוצאתי כסף משם ישר לחנות הכלבו "מרקס & ספנסר" כדי לקנות תחתונים וכו'. כשהחנות נסגרה חזרתי למפעל, שם פגשתי את האח הקטן שלי מרטין והסברתי לו מה קורה במפעל. האח השני דריק ז"ל גם עזר לי והחלטנו שהדרך היחידה להגיע ללונדון בזמן היא לטוס לשם. הגעתי הביתה ואבא כבר הגיע הביתה. אימא כנראה כבר אמרה לו על התוכניות שלי, אולי זה מה שהרגיע אותו. אחרי אריזת מזוודה ושלום לכולם, דריק הסיע אותי לשדה התעופה של ליברפול.

כאן היה הסיפור המרגש ביותר שלא אשכח כל חיי: כשקניתי את הכרטיס, המוכר שואל אותי: "עם גם כרטיס בחזרה?" ברגע זה עצרתי, נתתי מבט לאח שלי דריק, נשמתי עמוק ואמרתי: "כיוון אחד בלבד". כך הגעתי ללונדון, התחברתי עם יתר החבר'ה שלא הכרתי. עלינו על המטוס והגענו לארץ.

למען האמת, היה מפחיד כשהתקרבנו לארץ. הכל היה חשוך. בדרך כלל כשמגיעים לארץ רואים את האורות של תל-אביב וכו'. והפעם – כלום – חושך. עקב המלחמה בלילות כיבו אורות כדי שהאויב לא יגלה ישובים ומבנים ('האפלה').

למחרת הגענו לקיבוץ לביא. אף פעם לא הסתכלתי אחורה או התחרטתי. פגשתי את סבתא שושי בקיבוץ והיא מאוד עזרה לי להיקלט….. אפילו עד היום, שה' יברך אותה בבריאות וחיים ארוכים. זו הייתה העלייה שלי.

הזוית האישית

תהילה הנכדה המתעדת: זה מעניין לדעת מה השורשים שלך עברו רק בשביל לבוא לארץ ישראל. אני שמחה שתיעדנו את הסיפור במאגר המורשת.