מאגר סיפורי מורשת

שמי סוריני מאירי נולדתי ב 12.5.1946 בבוקרשט שברומניה.

נולדתי לאחר מלחמת העולם השנייה, ולכאורה ילדותי אמורה הייתה להתנהל יותר בקלות, כיוון שהמלחמה הסתיימה ורומניה הייתה מדינה חופשית.

אבי נולד בטרנסילבניה – החלק הדובר רומנית והונגרית של רומניה, שהיה חלק מהונגריה לפני המלחמה. אבי למד רוקחות – כמו אביו ואחיו, ועבד כרוקח בבוקרשט עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. כמו יהודים רבים, הורי סבלו מאוד בזמן המלחמה, ואבי נשלח למחנה עבודה במקום שנקרא "טרנסניסטריה". זה היה מחנה על גבול רומניה רוסיה, עם תנאים קשים מאוד ומעטים חזרו משם בחיים.

אמי הייתה כימאית. היא נולדה במולדובה הרומנית בעיר "גאלאצי", עברה יחד עם משפחתה לבוקרשט, למדה באוניברסיטה בבוקרשט וגם נשלחה לשנתיים לפריז, שם השלימה לימודי כימיה באוניברסיטה היוקרתית "סורבון".

בשלב מסוים, אבי עשה שינוי בקריירה המקצועית שלו ופתח בית מלאכה פרטי לאביזרים דנטליים. הוא הצליח מאוד בעבודתו והתפרנס בכבוד.

חיי משפחתנו הקטנה (אני בת יחידה להורי) היו נינוחים כביכול, אבל המשטר השולט ברומניה באותה עת, היה המשטר הקומוניסטי שלא ראה בעין יפה בתי מסחר פרטיים מכל סוג שהוא ורדף את בעליהם. גם אבי סבל מרדיפות אלה, ולא פעם כשנשארתי לבד בבית, בזמן שהורי היו בעבודה, דפקו בדלת דירתנו שוטרים, שכוונתם היתה "לתפוס" את אבי ולאסור אותו ללא סיבה מיוחדת, רק בגלל שהיה עצמאי. כמובן שפחדתי מאוד אבל לעולם לא פתחתי את הדלת. היה לי צוהר שדרכו יכולתי לראות מי דופק בדלת ונזהרתי מאוד.

אבל … לרוע המזל באחד הלילות אבי נתפס, ונשלח לבית סוהר רחוק מאוד מהבית לשנתיים, בהם שרד בקושי, אבל הצליח לחזור הביתה לשמחת כולם. אלה היו שנתיים קשות מאוד עבור אמי ועבורי. לא היה לנו ממה להתקיים, אמי נאלצה לצאת לעבוד במפעל, כמובן לא במקצועה אלא רק כדי שיהיה לנו ממה לחיות, וכדי שנוכל לשלוח חבילות מזון ובגדים לאבי שעבד עבודת פרך.

מיד לאחר חזרתו של אבי מבית הסוהר , בקשו הורי לקבל אישור לעלות לישראל, ולאחר מספר דחיות, הצלחנו לקבל היתר והגענו לארץ, בערב פסח של שנת 1961 ונקלטנו כעולים חדשים.

 ילדותי

כפי שציינתי לעיל, הייתה לי, על אף ולמרות הקשיים בדרך, ילדות יפה, ויש לי זיכרונות מאוד נעימים ממנה. הורי השתדלו למנוע ממני את דאגותיהם, ולאפשר לי חיים טובים עד כמה שניתן. מה עוד שעד לכליאתו של אבי , מצבנו הכלכלי היה טוב, ואפשר לנו חיים נינוחים ,למרות המשטר הקומוניסטי, שהקשה מאוד על ההתנהלות היום יומית.

אחד הדברים הטובים שעשה המשטר הקומוניסטי, היה לדאוג לרווחתם של הילדים. הלכתי לכיתה א' וכמו כולם בחודשים הראשונים של השנה, קיבלתי עניבה אדומה, אותה הייתי חייבת לענוד כל זמן שהייתי בבית הספר, או בכל פעילות שהייתה קשורה לבית הספר.

כמעט כל יום, לאחר שעות הלימודים, היינו חייבים ללכת למקום שנקרא "ארמון הילדים" ולקחת חלק בחוגים שונים ומגוונים מאוד. הייתה לנו אפשרות להשתתף בכל חוג שרצינו, ובכל תחום שאהבנו. אני  למדתי צילום. היום אני מאוד אוהבת לצלם אם כי באמצעים טכנולוגים שונים, והרבה יותר מתקדמים. חווית הצילום במצלמה אמיתית, היא עדיין הכיפית והמהנה ביותר.

בבית הספר למדתי שפות כמו לטינית ובעיקר רוסית (שפה חובה) והייתי התלמידה המצטיינת בבית ספר לרוסית. לצערי, שכחתי הכל חוץ מלדעת לקרא, בלי להבין מה אני קוראת. אהבתי ללכת לבית הספר, ולחוגים השונים, ולא הרגשתי את הקשיים בהם התמודדו הורי. רקדתי, למדתי שפות, נסעתי עם הוריי להרים ולים, הלכתי לקונצרטים והצגות תיאטרון , בכלל היה לי טוב, עד גיל שלוש עשרה. ואז התהפכו חיי.

בגילאים שלוש עשרה – ארבע עשרה, בני הנוער היו חייבים לעבור מארגון העניבות האדומות (cravata rosie) לארגון שנקרא UTM, שנועד לגילאים היותר מבוגרים, מגיל ארבע עד גיל שמונה עשרה. רק אז התחלתי להרגיש את רדיפת היהודים, על ידי המשטר הקומוניסטי. החיים היו הרבה יותר מסובכים, אבי היה כלוא ולאחר שחרורו נותר ללא עבודה. אותי, לא קיבלו לארגון הזה, בשל היותי יהודייה ובשל עברו של אבי כעצמאי. למזלי הרב, כל זה קרה די סמוך לשחרור אבי מבית הסוהר, והחלטת הורי לעלות לארץ ישראל בשנת 1961, כך שלשמחתי ולשמחת הורי, הסבל לא היה ארוך מדי.

השנים הראשונות בארץ לא היו קלות –  בגלל קשיי שפה. חיי הנוער כאן כל כך שונים מאלה שהייתי רגילה אליהם, אבל הצלחתי להיות גם כאן תלמידה טובה מאוד, במיוחד במקצועות הריאליים שנלמדו ברומניה ברמה מאוד גבוהה. הלכתי ישר לבית ספר תיכון "אליאנס", כיוון שהייתי דוברת צרפתית ברמה של שפת אם, כי ברומניה צרפתית הייתה השפה הזרה, המקובלת ביותר באותן שנים.

בהמשך שירתי בצבא בחיל המודיעין, המשכתי לאוניברסיטה והתמחיתי בספרות אנגלית ובתרבות צרפת, עם תעודת הוראה לבית ספר תיכון לשפה הצרפתית. לא עסקתי בהוראה, אלא רוב השנים עבדתי בחברות שונות, בתפקידי שיווק וקשרים עם חו"ל, כולל תפקיד בכיר, במכון היצוא הישראלי, ומספר שנים בהן הייתי עצמאית בתחום שיווק תכשיטי אופנה לחו"ל.

הזווית האישית

נדב הנכד: החוויה הכי גדולה בעבורי היתה, שגם סבא וגם סבתא, היו שניהם שותפים בתהליך.