מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאל סופר, ההשתתפתי בשנת הלימודים תשפ"ב בתכנית הקשר הרב דורי שהתקיימה בבית ספרי, יחד עם סבתא שלי סמדר יפת. סבתא סיפרה לי על משפחתה ועל ימי ילדותה ובמיוחד הפרק שהעלנו לפרסום בו עברה לקיבוץ, שעבורה היה הגשמה עצמית. 

סבתא סמדר מספרת:

הוריי משה ונעימה יעקב עלו ארצה מעיראק, בשנת 1951 בעקבות פרעות "הפרהוד" – הפרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בפוגרום זה שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו ונבזזו היהודים שם. אירוע זה גרם למשפחות רבות לעזוב את עיראק ולעלות לישראל בעלייה הגדולה בשנת 1951. גם הורי עלו לארץ בעליה זו, יחד עם שלושת ילדיהם: דוד, דני ושושנה.

זמן קצר לאחר מכן נולדה אחותי ברטה ולאחר שנתיים נולדתי אני בשם סבריה על שום שהייתי הצברית הראשונה במשפחתנו. בשנת 1967 שיניתי את שמי לסמדר.

אני ואחותי ברטה

שנתיים אחריי נולד אחי אברהם ושנתיים אחריו יצחק. גדלנו במשפחה בת שבעה ילדים. היה קשה מבחינה כלכלית וחברתית.

אני ואחיי הקטנים אברהם ויצחק

מתקופת ילדותי, נותר זיכרון מעורפל וכמעט שאין תיעוד. למדתי בבית ספר יסודי "מסילות", ההגעה והחזרה מבית הספר היתה רגלית לעיתים עם חברים בשכונה ולעיתים לבד. בסוף שנת הלימודים בכתה ח', המורים התחילו להסביר ולהציג בפנינו מספר אפשרויות בחירה להמשך לימודים ומסלולי הכשרה. הכי התחברתי לרעיון של התגיסות לחברת הנוער למשך ארבע שנים, מסגרת זו שמטרתה היתה ללמוד ובתמורה לעבוד.

סיום כתה ז' בית ספר מסילות

באותו זמן, בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. אבא שלי בנה שוחות בגינה בגובה של מטר וחצי, מכיון שהמרחק מהמקלטל ביתנו היה גדול. מסביב לשוחות אבא הניח שקי חול. אני זוכרת שבזמן האזעקות היינו רצים לשוחות שבגינה וצופים במטוסים שמעלינו בדריכות.

בסיום מלחמת ששת הימים הרגשתי צורך להגשים עצמי ורציתי לתרום לחברה ע"י ההתגייסות לחברת הנוער שבקיבוץ גונן. הוריי סירבו בתוקף, לכן גייסתי את עזרת אחיי הגדולים בעזרה לשכנע את הוריי. לאחר מסע שכנועים ארוך, אמי הסכימה לנסוע יחד איתי לקיבוץ גונן כדי לבחון את נושא המעבר.

כשהגענו לקיבוץ, ההר היה מלא סימני שריפות בעקבות המלחמה, אימא שאלה: מה יש פה? חול ושמים?!…

הרגשתי רע וחשבתי אולי אימא צודקת?! חזרנו הביתה ולאחר התלבטות קצרה החלטתי להקשיב ללבי ולהתגייס לחברת הנוער, למרות דעתם של הורי, כך היה! התגייסתי לחברת הנוער, בהתחלה היה קשה להתאקלם, התגעגעתי מאוד לביתי ולמשפחתי. החברים שהתגייסו לתנועה הגיעו מכל קצוות הארץ. היתה לנו אם בית ושלושה מורים שליוו אותנו וחיזקו אותנו.

הכתה בה למדנו בקיבוץ גונן 

בתקופת הקטיף של תפוחים ואגסים היינו קמים בשעה 4:00 לפנות בוקר קוטפים עד לשעה 8:00, מגיעים ללימודים ולאחר מכן כל אחד היה הולך לעבוד בעבודה שבה שובץ. אני שובצתי במעון של ילדים.

עם החברה הכי טובה שלי והילד שטיפלתי בו בקיבוץ גונן 

חייתי בחדר עם כמה בנות ועם הזמן רכשתי חברים חדשים. למדנו יחד, אכלנו יחד, התקלחנו במקלחת ציבורית, טיילנו הכרנו את הארץ וביצענו צעדות. מידי פעם, אחיי היו באים לבקר ולחזק אותי ואני הייתי יוצאת הביתה לביקור, פעם בשבועיים.

עם המורה שליווה אותנו בקיבוץ גונן

מהר מאוד הבנתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה. בתקופה זו הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להתגבר על כל הקשיים כדי להשיג את המטרה. זו היתה הצלחה גדולה מבחינתי.

לקראת סוף השנה הרביעית הייתי צריכה לקבל החלטה באם להתגייס לצבא לנח"ל – הקמת התיישבות בקיבוץ זיקים או להתגייס לצבא לשירות אחר. למרות שבתקופה זו לא היה נהוג שבנות מתגייסות לצבא הקשבתי לעצמי שוב, עזבתי את הקיבוץ ובחרתי להתגייס לצבא.

שירתי כשוטרת צבאית בבסיס בית ליד בתפקיד יומנאית בתא מעצר של עריקים ונפקדים. הייתי יוצאת לסיורים כדי לתפוס עריקים ונפקדים ומדווחת למפקד הבסיס על כל מה שהיה קורה במהלך הפעילות שמתבצעת בבסיס בסוף כל יום.

נהניתי מאוד מהשירות הצבאי קיבלתי עצמאות והרגשתי שמימשתי את מטרותיי.

הזוית האישית

הנכדה ליאל: אני חוויתי מתוכנית הקשר הרב דורי זמן איכות נוסף עם סבתא שלי וגם הסיפור שסבתא סיפרה לי ענין אותי ואפילו רצתי להמשיך ולשמוע עוד ועוד….

סבתא סמדר: הייתה לי חוויה עוצמתית לבלות עם נכדתי האהובה בימי שישי בבית הספר שלה ולספר על התקופה שבה גדלתי. המפגשים גרמו לי להיזכר בעברי ובעבר משפחתי. היה קשה לי להתמקד באיזה תקופה לבחור ולבסוף בחרתי לספר על התקופה שקרובה לגיל של נכדתי. המפגשים גרמו לי לנבור בתמונות ולהיזכר בעבר. לולא המפגשים ספק אם הנכדה האהובה שלי הייתה יודעת איך גדלנו.