מאגר סיפורי מורשת

כנגד כל הסיכויים

ליטל אבטה, מבית ספר האומנים, רמלה מביאה את סיפור העלייה של סבתא עדנה אבטה.

שמה של אימי עדנה. היא נולדה בכפר יהודי באתיופיה. לאימי עדנה משפחה גדולה בת 9 אחים. ארבעה בנים וחמש בנות. יום אחד החלטתי לשאול את אימי: אימא ,איך עלינו לארץ ישראל עם כל המשפחה יחד? אמא, חייכה ואמרה: זהו סיפור ארוך ומרגש מאוד. בואי תשבי כאן לצידי ואני אספר לך":

אימי החלה לספר את סיפור עלייתה לארץ:

"משפחתי הייתה מהמעמד הגבוה. לאבא שלי היו 14 אחים ואחיות. הוא היה המבוסס העיקרי מכל האחים שלו. "לאמי יש לה 5 אחים ואחיות היא גדולה ביותר. באתיופיה הסבים והסבות היו תמיד מספרים לנו על ירושלים שהיא עשויה מזהב הכול נוצץ מדינה קדושה ואז….כל הזמן חלמנו להגיע לארץ הקדושה.

אני זוכרת שכל ערב הראשונים שהיו מתארגנים הם הצעירים. הם היו מתאספים בסתר בקבוצות קטנות ויוצאים בלילה לכיוון סודן ,כדי להגיע לארץ ישראל ואחר כך כבר המבוגרים היו מצטרפים למסע. משפחתי כמו כל שאר המשפחות התארגנה לצאת לדרך…

חששנו לצאת למסע בקבוצות גדולות ולכן, ערב לפני היציאה יצאתי עם המשפחה של בעלי והורים שלי היו צריכים לבוא יום למחרת למסע אתנו. הייתי בגיל תשע כשעליתי לארץ ולפי המנהגים של פעם, הייתי כבר נשואה. על פי המנהגים של פעם ההורים היו מחליטים עם מי יתחתנו ילדיהם ובאיזה גיל.

לצערנו באותו הלילה שבו החלטנו לצאת למסע שדדו להוריי את הסוס והחמור, ובלי סוס וחמור לא היה ניתן לצאת לדרך. הורים שלי נאלצו להישאר שם באתיופיה. נפרדתי מהורי והלכתי את כל המסע ברגל במשך חודש. לעולם לא אשכח את הפרידה הקשה הזו. המסע היא קשה מאוד. היות והייתי לבדי הצטרפתי לקבוצה גדולה של יהודים שרצו לעלות לארץ ישראל.

בדרך לעיר הקודש נקלענו לקשיים רבים: לא היא לנו מספיק אוכל וגם שתייה מים נגמרו, לנו. מסביבנו מדבר, ולכן היה מאוד קשה להשיג מים. ביום היינו מסתתרים משודדים גנבים ורוצחים ובלילה היינו ממשכים את המסע ברגל לארץ ישראל. לאחר כחודש ימים הגענו סוף כל סוף לסודן עם מעט כוח ,תשושים, רעבים ועם המון מחלות . בסודן היה מאוד קשה לשרוד כי אין אוכל והסביבה מזוהמת. האוכל היה שונה ממה שאנו רגילים לאכול באתיופיה ותקופת ההסתגלות הראשונה הייתה קשה במיוחד. היו המון שלשולים ומחלות לרוע המזל נדבקתי במחלה מאוד קשה. באותה תקופה נדיר למצוא רופא וכמובן שלא היו לנו תרופות לטיפול הכול הזיהומים. האנשים שהיו איתי במסע היו בטוחים שאני לא אשרוד את המסע המפרך הזה. לא היו לנו תרופות ולכן היינו נעזרים בתרופות קדם. אני הצלחתי להתגבר על המחלה הקשה בעוד שילדים רבים מצאו את מותם בדרך למסע המפרך.

לאחר מספר חודשים עברנו לעיר "אל-קדריף", עיר אחרת בסודן. ולאחר תקופת המתנה של חצי שנה קיבלנו אישור להמשיך את העלייה לארץ ישראל. כולם החלו לעלות על המשאית עם הדרכונים שלהם. לרגע נעצרתי במקומי ונזכרתי שאני ללא דרכון. נבהלתי נורא כי ידעתי שלא יעלו אותי ללא הדרכון.

ניסיתי להתנגב לתוך המשאית אך לפתע תפס אותי בחוזקה בריון עם סכין וציווה עליי לרדת מהמשאית. לא רציתי לרדת והתחלתי לבכות אך דבר לא עזר. הרגשתי חסרת אונים. לא הכרתי שם אף אחד והייתי לגמרי לבד. הורידו אותי בכוח בריונים גדלים ומפחידים עם סכינים וחרבות. זו התמונה שזכורה לי עד היום. הם לא חסו עליי. כל כך רציתי לעלות לארץ ישראל כמו כולם. הייתי מאוד קרובה לארץ.

הייתי בסך הכול ילדה בת 9 ללא ההורים וללא כל השגחה. בכיתי ללא הרף עד שפתאום ניגשה אליי אישה אחת שהיו לה חמישה ילדים קטנים. היא אמרה לי שלא תעזוב אותי לבד בעיר "גדריל". היא ירדה מהמשאית והחליטה להישאר איתי יחד עם חמשת ילדיה. באותה הרגע הבנתי שיש לי מלאך ששומר עליי מלמעלה. כל השאר נסעו לבירת העיר של סודן "כרכום" ומשם לכיוון ארץ ישראל. אנחנו נשארו בעיר סודן.

ירדנו מהמשאית להמשכנו ללכת ברגל עד שהגענו לבית קפה. נאלצנו להישאר בבית הקפה 3 ימים עד שהמוסד איתר אותנו ולקחו אותנו לעיר הבירה של סודן.

אני זוכרת, את היום שבו הייתי בכיתה י"ב והמורה ארגנה מסיבת סיום מפוארת כל התלמידים. ההורים של כל החברים שלי נכחו באירוע הסיום. חלמתי על הרגע שבו ההורים שלי יעלו לארץ ישראל ויזכו להיות איתי בערב מרגש זה.

ידעתי בתוך תוכי שגם בטקס הסיום ההורים לא יזכו להיות לצדי ולקחת חלק בשמחה. אינם לצדי. לאחר מספר שבועות הגיעה אליי ידיעה שהוריי הגיעו לארץ. ההורים שלי עלו לארץ. זכיתי להיות עם הוריי במסיבת הסיום שלי בכיתה י"ב.

כיום אני נשואה עם שלושה ילדים, בעלת תואר ראשון בחינוך. עובדת כאחות מוסמכת בבית החולים אסף הרופא.

לפני כשנה הלכתי ברחוב ופתאום פגשתי בדרכי את אותה האישה המסתורית שסייעה לי לאורך כל המסע שלי לארץ ישראל. גם עם חלוף השנים לא יכולתי לרגע לשכוח את האישה הענקית, המסורה שהקריבה את עצמה למעני, תמכה ושמשה לי כאם ברגעים הקשים של החיים. עד היום אני נוהגת ללכת לביתה עם משפחתי ולבקרה.

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – סיפורי המסע לארץ ישראל של יהודי אתיופיה

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – חג הסיגד וחשיבותו

העשרה

יהדות אתיופיה: "יהדות אתיופיה הוא שמן של כלל הקהילות היהודיות בשטח אתיופיה של היום. היסטורית שם זה הוא אחד מכינוייה המקובלים של ביתא ישראל. בשטח הפדרציה האתיופית התקיימו ומתקיימות מספר קהילות יהודיות שהחשובה והגדולה שבהם היא ביתא ישראל או בשמה הנוסף "יהדות חבש".

אל-קדריף: "אל-קדריף אל קדריף (בערבית: לפעמים קדאריף, גדריף או גדאריף) היא בירת מדינת אל קדריף שבסודאן. היא נמצאת על הדרך שמקשרת את חרטום הבירה עם גלאבאט הממוקמת קרוב לגבול האתיופי. העיר מוקפת הרים משלושה כיוונים. רבים מיהודי אתיופיה שהו כפליטים בעיר זו ובסביבתה במהלך העלייה לישראל דרך סודאן".

אגף מורשת משרד החינוך

תשע"ה 2015