מאגר סיפורי מורשת

שמי גנאדי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומעלה סיפור תיעוד על ישראל לרנר אל מאגר המורשת של התכנית. ישראל לרנר הוא דוד של אימא שלי. כל החיים שלי הוא ואשתו פירה היו כמו סבא וסבתא בשבילי. לכן במהלך הסיפור אני אתייחס לישראל לרנר כסבא שלי, כי מבחינתי הקשר ביננו הוא כמו בין סבא לנכד.

ילדות בזמן מלחמת העולם השניה

סבא שלי, ישראל לרנר, נולד בשנת 1937 בעיר חרסון שבאוקראינה. הוא גדל עם אימא, אבא ואחות גדולה. בשנת 1940 אביו נלחם במלחמת החורף בין ברית המועצות לפינלנד וחזר בשלום. לאחר מכן ב-1941 בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר ישראל היה בן 4, אביו קיבל פטור ממילואים צבאיים בגלל גילו. למרות זאת, ולמרות התנגדות אשתו הוא בחר להתנדב וללכת להילחם במלחמה, שבסופה הוא נהרג. בגלל הסכנה ליהודים באותה תקופה, סבי, אמו ואחותו נאלצו לעבור לגור זמנית בקזחסטן.

לימודים ותחביבים 

בשנת 1945 ישראל ומשפחתו חזרו לאוקראינה ולאחר כמה שנים אמו התחתנה עם גבר אחר שחזר מהמלחמה, ונולד לסבי אח קטן. בגיל 8 ישראל הלך לבית הספר ולמד שם במשך עשר שנים. בזמן לימודיו בבית הספר הוא עסק באקרובטיקה, שיט קיאקים ואהב להרים משקולות. בנוסף לכך, בחורף כשהנהרות והאגמים בעיר קפאו, הוא וחבריו נהגו להחליק על הקרח. בגלל שהם לא היו מאוד עשירים הם לא יכלו להרשות לעצמם זוג מחליקיים, לכן לכל אחד מהם היה רק אחד, הם החליקו על הקרח רק על רגל אחת. סבא שלי סיפר שהיה להם מאוד כיף ולרוב הוא היה הכי מהיר וניצח את חבריו במשחקים ששיחקו.

כאשר הוא סיים את לימודיו בבית הספר הוא הלך לאוניברסיטת בנייה ובה למד קורסים ולבסוף הגיש עבודה סופית שבה היה צריך להכין ולהציג שרטוטים, הסברים וחישובים לבניית בניין. בזמן הלמידה הוא הלך בערב לחוג סיף והגיע להישגים גבוהים. ישראל סיים את האוניברסיטה בהצלחה, קיבל תואר שני בהנדסת מבנים ויכל לעבוד כעת כמהנדס בניין.

קשר לצבא

למרות שסבא שלי לא שירת בצבא, הוא היה חייב לעבור הכשרה צבאית כחלק מהלימודים באוניברסיטה. במשך שלושה חודשים הוא עבר טירונות כחייל במחלקה צבאית ולאחר מכן הוא למד במהלך האוניברסיטה ענייני צבא ובהם למידה תיאורטית ומעשית שמטרתה לבנות ולאמן כוחות צבאיים חזקים למקרה של מלחמה. בסוף הלימודים הוא קיבל דרגת קצונה של קפטן (מקביל לדרגת סרן בצה"ל) ובמקרה של מלחמה הוא היה נקרא למילואים כקפטן על פלוגה צבאית.

עבודה ומשפחה

לאחר שסיים את לימודיו הוא נשלח לקזחסטן לפתח קיבוצים בעלי אדמות חקלאיות לא מפותחות. בהתחלה הוא חשב שזו תהיה הזדמנות טובה למצוא עבודה כמהנדס בניין אולם כאשר הגיע לשם, בגלל הידע שלו בהנדסת מבנים קראו לו לעבוד כמורה במכללה והוא הסכים. במשך שלוש שנים הוא עבד כמורה בתחומים רבים ובהם: טכנולוגיה, ספורט, חומרי בנייה ועוד. סבי רצה מאוד לעזוב ולעבוד במשהו שיותר מתאים לתחום, לכן למרות שלא היה לו מחליף ודרשו ממנו להישאר, הוא עזב וחזר לאוקראינה לחפש עבודה אחרת. באוקראינה הוא פגש את אשתו לעתיד – פירה. לצערו הוא לא מצא עבודה חדשה ולכן חזר לעבוד עוד שנתיים כמורה בקזחסטן.

בזמן העבודה בקזחסטן הוא גם אימן ושיחק עם התלמידים בטניס שולחן ואף השתתף בתחרות בין מכללות ובה הוא זכה במקום שני. בחורף הקפיאו את אחד מהאצטדיונים שהיו בעיר והפכו אותו לזירת החלקה. ישראל וחבריו התנדבו לעזור, לטפל ולנקות את האיצטדיון ועל כך נתנו להם להחליק על הקרח בחינם, דבר שהם נהנו ממנו מאוד.

בשנת 1965 הוא חזר שוב לאוקראינה, התחתן עם פירה וגר איתה בעיר חרסון. הוא מצא עבודה בעיר קטנה בשם צירופינסק שהייתה קרובה לחרסון, שם עבד חמש שנים כמהנדס ראשי בניהול בנייה. הוא סיפר לי שבדרכו לעבודה וחזרה הוא היה צריך לחצות נהר קטן בעזרת סירות שכל יום העבירו אנשים מגדה אחת לשנייה. ביום אחד בחורף (הסירות עוברות בחלק קטן מהנהר שלא קופא), הוא התעכב בעבודה ואיחר לסירות. לכן, כדי לעבור את הנהר הוא ניסה לעמוד על הקרח, אבל הקרח נשבר והוא נפל למים הקפואים. לאחר מכן הוא הלך שלוש שעות רטוב וקפוא עד שאדם אחד שראה אותו הציע לו לישון אצלו. ביום הבא כשחזר הביתה, אשתו שדאגה לו מאוד אמרה לו שיתפטר ויימצא עבודה אחרת, כי היא מפחדת שיקרה לו משהו.

ב-1970 הוא התחיל לעבוד בתחנת בדיקת מכונות כמאסטר בנייה ושם עבד שלושים שנה. בתחנה עצמה בדקו סוגים שונים של מכונות חקלאיות כמו טרקטורים או קומביינים וניסו דגמים ניסיוניים חדשים. ישראל כמאסטר לבנייה ניהל את כל עבודות הבנייה שהיו דרושות להם בתחנה, כמו בנייה חקלאית חדשה או תיקון מבנים קיימים. בזמן העבודה הוא נהג לנסוע כל שנה לכמה ימים במוסקבה כדי להיפגש עם משפחתו שגרה שם. בנוסף ב-1973 נולד לו בן וקראו לו מיכאל.

סבא ישראל בעבודתו כמאסטר בנייה

עלייה וחיים בארץ

בשנת 1994 מיכאל עלה לארץ והתגייס לצבא. בשנת 2000 ישראל ופירה גם עלו לארץ וגרו בפתח תקווה כדי להיות איתו ולתמוך בו. פירה היא דודה של אימא שלי ומשנת 2006, שבה אני נולדתי, היא וישראל כל יום באו ועזרו להורים שלי. כשהייתי קטן הם עזרו להרים ולהעלות את העגלה שלי לקומה השלישית של הבית שגרנו בו, הם טיילו איתי ושמרו עליי כשההורים שלי היו בעבודה והם אספו אותי אחרי בית הספר. בכל החופשות והחגים הייתי מגיע אליהם כמעט כל יום מהבוקר עד הצהרים, מבלה ומשחק איתם, עוזר להם בבית וחיי איתם. בשבילי הם תמיד היו ויהיו הסבא וסבתא שלי למרות שהם הדודים של אמי.

בשנת 2023 פירה נפטרה וכיום סבא שלי גר בתל אביב אצל בנו. הוא כל יום הולך לים, ואני נוהג לבקר אותו כמה פעמים בחודש.

סבא ישראל וסבתא פירה שומרים על גנאדי הקטן

יחיד ומיוחד

סבא שלי הוא יחיד ומיוחד, כל החיים שלו הוא היה מאוד ספורטיבי ועסק בהרבה מאוד ענפי ספורט שונים. בילדותו הוא עסק באקרובטיקה, שיט קיאקים, אהב להרים משקולות ואהב להחליק על הקרח. באוניברסיטה הוא למד בחוג סיף והגיע להישגים גבוהים ובו זמנית אהב גם לשחק טניס שולחן. בזמן עבודתו הוא החליק על הקרח ושיחק טניס שולחן. וגם כיום הוא ממשיך להיות ספורטיבי: הוא יוצא להליכות, הולך כל בוקר לים ובבית מרים משקולות. בנוסף, הוא גם כל הזמן קורא לי לעשות ספורט ואני תמיד שמח לספר לו על הישגים ספורטיביים שאני מגיע אליהם.

הזוית האישית

גנאדי הנכד המתעד: נהניתי מאוד להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי. בזכותה ביליתי יותר זמן עם סבא שלי ולמדתי עליו ועל סיפור חייו הרבה מאוד דברים חדשים. לדוגמה, גיליתי עד כמה סבא שלי מיוחד בכך שהיה לו הרבה עיסוקים ספורטיביים שונים. העבודה ביחד איתו הייתה מאוד מהנה ואני מאחל לו שיהיה בריא ומאושר ושימשיך לספר לי סיפורים מהעבר המרתק שלו.

סבא ישראל: שמחתי מאוד לספר לגנאדי את הסיפור שלי. אני מאחל לו לעשות ספורט, להצליח, ולעשות את מה שהוא אוהב.