מאגר סיפורי מורשת

שמי לילי ריין, בת שמעון ואנחליקה ליברמן. הורי היגרו מפולין לארגנטינה בהיותם ילדים צעירים, כל אחד עם משפחתו, בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

נולדתי בארגנטינה ב- 5 לינואר 1956. בת זקונים אחרי שתי אחיות ואח.

בבית בו גדלתי ספגנו חינוך יהודי וציוני. אבי היה מעורב מאוד בחיי התרבות בקהילה היהודית בבואנוס איירס. הורי הקפידו שבנוסף ללימודים בבית הספר הארגנטינאי, נלמד גם במסגרות יהודיות. בשעות אחר הצהריים למדתי בבית הספר היהודי, שם למדנו עברית או יידיש לפי בחירת ההורים, הכרנו את סיפורי התנ"ך, קראנו סיפורים על ארץ ישראל ושרנו שירים בעברית. אחיותיי השתתפו בפעילויות של תנועת הנוער הציונית, "איחוד הבונים". בבית שמענו מוזיקה יהודית ושירים ישראלים על גבי תקליטים מפי זמרות כמו שושנה דמארי, יפה ירקוני, צמד הדודאים ועוד רבים. אהבתי להקשיב לתקליטים וכך למדתי לשיר כמעט את כל השירים מבלי להבין את המלים. בספרייה הביתית היו אלבומי תמונות של נופי הארץ בהם אהבתי להתבונן. ספרים רבים היו ביידיש, ממיטב הסופרים והמשוררים היהודים.

ילדותי הייתה מאושרת, הורי עבדו קשה ולא החסירו מאיתנו דבר. ברקע שמעתי סיפורים על אירועים אנטישמיים. ניסו להסתיר ממני את הסיפורים, אך אני קלטתי כל מיני דיבורים של המבוגרים. הורי חששו  מאוד שמישהו ינסה לפגוע באחד מאיתנו. בשכנות גרה משפחה ממוצא גרמני והורי חששו מאוד ולכן שמרו על ריחוק ונמנעו מכל קשר איתם.

כשאחותי הבכורה, ליביה, הייתה בת 17, החליטה במסגרת "ההגשמה הציונית ברוח התנועה" לעלות לארץ ישראל. הורי לא עמדו בפני תחנוניה, ואפשרו לה לעשות את הצעד הזה. זוכרת שמהיום בו הפליגה לארץ, ב-22 בינואר 1963 שררה בביתנו עצבות. כולנו התגעגענו אליה, והורי דאגו לה מאוד. בקוצר רוח חיכינו בבית לכל מכתב שהתקבל ממנה, ובהם סיפרה על קליטתה בקיבוץ, על העבודה בשדה ובבית הילדים. אמי לא נרגעה ואבי הבטיח שיבוא היום ונעלה כולנו לישראל והמשפחה תתאחד שוב. אט אט חלחלו במשפחה המחשבות על העלייה לארץ.

כל יום בצהריים, אחרי חזרתי מבית הספר הארגנטינאי, אוטובוס צהוב, אסף אותי מפתח ביתי לבית הספר היהודי. יום אחד הורי קיבלו הודעה שבית הספר ייסגר לשבוע ימים. לימים נודע לי שצעירים מארגון אנטישמי זרקו על בית הספר פצצות זפת שגרמו נזק גדול למבנה. למרבה המזל, זה היה בשבת, יום שבו בית הספר היה סגור ולכן לא היו נפגעים. הקירות סוידו מחדש, החלונות תוקנו, חזרנו ללימודים, אך באוויר ניכר היה המתח. הורים חששו לשלוח את הילדים ולכן הם ביקרו לעיתים קרובות בבית הספר, המורים היו מתוחים מאוד ופחדו, בפתח בית הספר הציבו שני שומרים, דבר מאוד מוזר בעיני ילדה צעירה.

יום העצמאות של ישראל חל בחודש מאי, סמוך  ל-25 במאי "יום המולדת" של ארגנטינה. לקראת מועד זה, אבי נהג להניף מעל גג הבית את דגלי ארגנטינה וישראל. לקראת יום העצמאות ה-15 למדינת ישראל, אבי תלה את דגלי ארגנטינה וישראל זה לצד זה מעל גג הבית. לקראת ערב, התלבשנו יפה, אמי הכינה מטעמים ויצאנו כל המשפחה לבית דודתי במרחק הליכה קצר מביתנו, כדי לחגוג את יום העצמאות של ישראל.

חזרנו הביתה בשעה מאוד מאוחרת, שמחים מהחוויה ועייפים מאוד. כשהגענו הבחנו שדלת הבית הולחמה, ולא ניתן לפתוח את הדלת. כשאבי הרים את ראשו לגג הבית, הבחין שהדגלים נעלמו. השעה הייתה הרבה אחרי חצות. אותי השכיבו לישון על המדרכה מעל ערימת המעילים של כל בני המשפחה. אבי הלך לבקש עזרה בתחנת המשטרה הקרובה. שוטרי התחנה נרתמו מיד למשימה ובעזרת איש מקצוע פרצו את הדלת. בתוך הבית התגלה מחזה מחריד, לרגלי המדרגות נמצאו שרידי דגל ישראל השרוף, דגל ארגנטינה היה מגולגל יפה ומונח על הרצפה. על הקירות רוססו קללות וצלבי קרס. באותו לילה נוראי, הורי ידעו שסומנו על ידי אותם צעירים אנטישמים וכבר לא חשו ביטחון. ההחלטה נפלה – עולים לארץ ישראל.

באחד הבקרים, אבי ראה בעיתון של הקהילה היהודית, מודעה שבעצם שינתה את חיי משפחתנו. זו הייתה מודעה על גרעין של משפחות המתגבש ומעוניין לעלות לארץ ולהקים התיישבות חלוצית. עוד באותו היום הורי עשו את הצעדים הראשונים על מנת להיכלל בקבוצה זו. כל המשפחה השתתפה בהכנות ולקחנו חלק בפעילויות המשותפות של הגרעין, בבית ההכנות נכנסו להילוך גבוה. חלפו הימים, בבית היו התרחשויות, אמי ארזה ספרים, חפצים, בגדים, אלבומי תמונות ומזכרות למיניהן. אבי היה עסוק בפירוק ארונות, מדידות ושיחות טלפון רבות. הורי לא שיתפו אותי בפרטים, ואני גם לא שאלתי. אותי עניינו המשחקים והחברות שלי.

ביום חורפי וקר, בתחילת חודש יולי בשנת 1963, ואני תלמידה בכיתה ב', אמי הלבישה אותי במיטב בגדי, עטפה אותי במעיל חם ואמרה לי, היום אבא ילווה אותך לבית הספר. עבורי היה זה יום חג, איזה כייף !! כשהיינו בדרך שאלתי, למה אני הולכת לבית הספר ללא התלבושת האחידה וללא הילקוט. אבי ענה לי, שזהו סוד ויגלה לי אחרי שנצא מבית הספר. הוסיף וביקש ממני שאפרד מחברי לכיתה ומהמורות והפציר בי שלא אשאל יותר שאלות. תחילה אבי שוחח עם מנהלת בית הספר אחר כך עם המחנכות. נכנסנו לכיתה, המחנכת הסבירה שבאתי להיפרד מהם, והסבירה שמשפחתי עוברת לגור בעיר אחרת. קיבלתי חיבוקים ואת ברכת הדרך. בדרך הביתה אבי גילה לי את הסוד, וכך אמר: "ממש ממש בקרוב נפליג באנייה לארץ ישראל, זהו סוד גדול של המשפחה, ואסור לך בכלל להזכיר את המלים "ארץ ישראל". הבנתי היטב את המסר, הלב החסיר פעימה, ההתרגשות הייתה גדולה, והקפדתי ללחוש לעצמי בלב מספר פעמים ביום, כי בקרוב  אפליג באנייה לארץ ישראל ושוב אראה את אחותי.

בבית הספר היהודי, ידעו את "הסוד" וערכו לכבודי מסיבת פרידה. כולם התרגשו, הרעיפו עלי מתנות, זוכרת שקיבלתי את ספר "בראשית" מאוייר וצבעוני, וכתוב באותיות גדולות. ספר זה ליווה אותי שנים רבות.  במסיבה שרנו שירים בעברית ורקדנו ריקודי מעגל. אני זוכרת שהתרגשתי מאוד. הימים חלפו חיש מהר, המשפחה הרחבה ארגנה מפגשים חגיגיים. אני זוכרת צחוקים ובכי מהתרגשות יחד עם הרבה שמחה.

26 ביולי 1963, הנה הגיע היום הגדול. בכניסה לבית נערמו המזוודות וארגזי מסע. כל המזוודות הועמסו על טנדר גדול וכולנו נסענו במונית לנמל בבואנוס איירס. על הרציף המתינה לנו המשפחה הרחבה וקבוצה גדולה של חברים. ההתרגשות הייתה רבה. נפרדנו בחיבוקים, נשיקות ודמעות, הרגשתי מאוד חשובה, הנה עומד להתרחש משהו גדול בחיי.

על הרציף המתינה האנייה שתביא אותנו לארץ ישראל. האנייה הייתה לבנה, בשם "פרינססה לאופולדינה". בעיני כילדה, האנייה נראתה ענקית, כשבמציאות היא לא הייתה כל כך גדולה. האנייה צפרה שלוש פעמים, סימן שעלינו לעלות לסיפון. עלינו לסיפון העליון וממנו נופפנו לשלום לכל מי שעמד על הרציף. האנייה צפרה שוב שלוש פעמים ואט אט החליקה על פני המים לכיוון האוקיינוס האטלנטי.

23 ימים ולילות הפלגנו לכיוון ארץ ישראל, האנייה התנדנדה על הגלים כמו קליפת אגוז, כולנו חלינו במחלת ים. כעבור מספר ימים התרגלנו לנדנוד ונכנסנו לשגרת המסע. כל ילדי גרעין העלייה השתתפו בשיעורי עברית ובפעילויות חברתיות מגבשות, וההורים היו עסוקים בישיבות ודיונים לקראת ההתארגנות בארץ.

בשחר של ה- 18 באוגוסט, התכונה הייתה רבה, כל נוסעי האנייה התבקשו לרכז את הציוד האישי על הסיפון לקראת ההגעה לארץ ישראל. בכריזה הודיעו שבאופק נראים אורות חיפה, כל חברי הגרעין התקבצו על הסיפון. מתוך הערפילים התגלה לעינינו מחזה מרהיב, מרחוק נצנצו אורות הר הכרמל, הקברניט הודיע בכריזה שלקראת בוקר האנייה תיכנס לנמל חיפה. כהרף עין נפרשו דגלי ישראל, השמחה הייתה גדולה, כל משפחות הגרעין יצרו מעגל גדול וחוללו בריקודי הורה שמחים ועליזים. ככל שהאנייה התקרבה לנמל כל הנוסעים עמדו ושרו את שירת התקווה בהתרגשות גדולה. סירות קטנות שטו סביב האנייה וליוו אותה עד לעגינה ברציף.

לקראת צהרי היום ירדנו מהאניה, התרגשנו לפגוש את אחותי שהמתינה משעה מוקדמת מאוד על הרציף. השמש יקדה בשמים, הרגשנו את חום חודש אוגוסט במלוא עוזו. אחרי התארגנות שארכה שעות יצאנו בשיירה של אוטובוסים ליעד החדש. החום היה בלתי נסבל, באוטובוס, כל החלונות היו פתוחים לרווחה והרוח החמה הכתה בפנים וליוותה אותנו לאורך כל הנסיעה עד קריית גת, היעד הזמני. הגענו לשיכון חדש בקרית גת, נאמר לנו שבו נגור באופן זמני עד להתארגנות בישוב הקבע, במושב כוכב מיכאל.

התקופה בקרית גת, עבורנו הייתה חוויה מיוחדת מאוד. שיכנו את כל משפחות הגרעין בשיכון רכבת אחד. אנחנו היינו 6 נפשות בדירונת של שני חדרים. הסוכנות היהודית דאגה לנו לצרכים הראשונים. קיבלנו חמש מיטות סוכנות, שולחן קטן וארבעה שרפרפים, במקום כיריים היה מונח במטבח פרימוס נפט, סיר קטן, גיגית מפח ששימש אותנו כמקרר זמני לשימור מזון, ומעט כלי מטבח.

ההורים השתלבו מיד בעבודה החקלאית בשדות המושב ובפרדס. אחותי, לאור ניסיון העבודה שלה בגן קיבוצי, קיבלה על עצמה לארגן גן ילדים עבור הילדים הצעירים.

לאחר תקופה קצרה, התיישבנו במושב "כוכב מיכאל". כל משפחה קיבלה בית. הבתים היו קטנים, לא היו כבישים, ולא תאורת רחוב. אני למדתי בבית הספר האזורי, וההורים שכל חייהם היו עירוניים וכלל לא הבינו בעבודה חקלאית, פיתחו משק חקלאי. אחי ואני עזרנו בעבודות. גידלנו ירקות לייצוא, שדה סייפנים, וחממת פרחים. ההורים היו פעילים בחיי התרבות במושב ושמחו על החלטתם לעלות לארץ ישראל.

למרות הקשיים שהיו בתחילת הדרך, כיום אני מביטה לאחור, בחלוף 59 שנים מיום העלייה, שמחה וגאה בהורי על ההחלטה הנבונה לעלות לארץ. גאה ביישוב שהקמנו בעבודת כפיים. שמחה להתגורר במושב כוכב מיכאל עד עצם היום הזה ומאושרת במשפחה הרחבה שהקמנו.

הזוית האישית

הייתה לנו חוויה מעצימה ומרגשת, ומקווים שהסיפורים יעברו הלאה לדורות הבאים במשפחה.