מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בבית החולים "רמן" בפתח תקווה. לימים הפך לבית החולים "השרון", בשנת 1938.

 

גרנו בצריף עד גיל 12. הורי עבדו בפרדס שם גם הכירו. לאחר חתונתם וכאשר אני נולדתי אבי עבד בחברת "האורז" ואמי הייתה "עקרת בית במשרה מלאה". חשמל לא היה בביתנו כאשר בכל הרחוב שלנו היו ארבעה בתים שבהם היה חשמל וכמובן מכשיר רדיו. אנו ההינו עומדים ליד חלונותיהם של השכנים ומאזינים לחדשות ולאחר מכן רצים לספר בבית. החדשות היו בעיקרן לגבי עוצר תליית אנשי מחתרת של אצ"ל ולח"י.

 

בארץ שלטו האנגלים לאחר שכבשו את ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה מידי הטורקים. כאשר אנשי המחתרות שלחמו באנגלים, ביצעו פעולה מסוימת נגדם, האנגלים הטילו עוצר בית. אין יוצא ואין בא. העוצר כלל חיפוש מבית לבית כאשר האנגלים מחפשים נשק או אנשי מחתרת שמסתתרים.

 

אני זוכר היטב שנכנסו אלנו הביתה שתי "כלניות", כך קראנו לחיילים הבריטים שחבשו כובע אדום. הם היו מצוידים ברובים מכודנים ומכיוון שהמרצפות בצריף שלנו זזו אז על ידי הכידון הם התחילו להרים את המרצפות. אבי שעמד אתנו בצד ניגש אל החייל "מה אתה עושה?" שאל את החייל. החייל הבריטי דחף את אבי בחוזקה והפלו ארצה ואיים עליו בכידונו. זאת תמונה שנחרטה היטב במוחי. הייתי אז בן 6 או 7.  

 

פ"ת הייתה מושבה קטנה ובה ארבעה רחובות "מודרניים" שכללו כבישים ומדרכות, השאר היו דרכי עפר. התאורה בצריף הייתה בעזרת עששית נפט כאשר האש הייתה מוגנת על ידי זכוכית מאוד ומאוד יקרה, ולא תמיד היה ניתן להשיגה. בחורף כתוצאה מדליפת מי גשמים דרך גג הרעפים דלפו טיפות המים אל תוך הצריף וכשטיפה הייתה פוגעת בזכוכית העששית הזכוכית התנפצה ונשארנו ללא אור. הארנו בעזרת נרות.

 

הבישול התבצע על גבי פתיליה או פרימוס שפעלו בעזרת נפט.פעם בכמה ימים היה עובר עם עגלתו הרתומה לסוס מוביל הנפט, שנקרא בזמנו נפטניק, ובידו פעמון שבעזרתו מזעיק את התושבים לצאת עם פחים כדי לקנות נפט. תפקיד הילדים היה לרוץ ולעצרו על מנת שלא נשאר ללא נפט.

 

מקרר הקרח: מכיוון שלא היה חשמל המזון נשמר על ידי מקרר שצונן על ידי קרח. לנו כילדים היייתה חגיגה שדוד שמוליק הגיע עם סוסתו הרתומה לעגלה ובה בלוקים של קרח. האמהות שלנו יצאו מהצריפים על מנת לקנות קרח. אורכו של בלוק הקרח היה כ-1מ'. כל אמא ביקשה: "תן לי בבקשה רבע בלוק….." . את הקרח חילק דוד שמוליק על ידי דוקרן. חתיכות הקרח הקטנות שהיו מתפזרות בעגלה אנחנו הילדים קיבלנו, זה היה הארטיק שלנו. מקררים חשמליים לא היה פרט לשכנינו שהיו משפחה חרדית שהגיעה ארצה מוינה שהאוסטריה, שביתם היה צמוד לצריפינו, ללא גדר.

 

את ילדותי הצעירה ביליתי בחצרם ובביתם. זו משפחה שהשפעתה טבועה עלי עד היום, זו משפחת לבל. משפחתם מנתה זוג הורים מבוגר ולהם חמישה בנים ושתי בנות שכולם היו בסוף שנות העשרים ושלושים פלוס. שפתם הייתה גרמנית מעורבת בעברית מהם למדתי להבין כמעט כל מה שהם דיברו. המשפחה החליטה שאני הוא הנכד הראשון שלהם, כך הם אמרו לאמי. כילד ביום שישי ושבת הלכתי עם אב המשפחה לבית הכנסת שאני נושא את הטלית ואת סידור התפילה ויושב לידו במקום המכובד שנקרא "המזרח". ביום שישי כאשר חזרו כולם מבית הכנסת ישבתי מהופנט מטקס קבלת השבת, שכלל ברכת האב לכל אחד לפי גילו ניגש אל האב שהניח ידו על ראשו ומברך אותו. השולחן היה מכוסה מפה לבנה, החלות היו מכוסות בכיסוי מיוחד וכלי שולחן יפיפיים שהביאו עימם מאוסטריה. האב עושה קידוש וכל אחד לוגם מן היין. חיתוך החלה עם ברכת "המוציא לחם מן הארץ". כאשר כל אחד מקבל חתיכת חלה.טקס האוכל. אני לא אכלתי למרות שרציתי לטעום אך התביישתי.

 

לאחר מכן זמירות לשבת שבמשך הזמן ידעתי את כולן בעל פה. בשבת כל אחד מן הבנים והבנות עסקו בלימוד תורה. אני הסתובבתי בחצר ולא הפרעתי להם, אבל אחד הבנים החזיק ספר גדול על ברכיו שהים אני יודע שזו הייתה גמרא ובתוכם הייתה מחברת והוא מעיין במחברת שהיו בה כל מיני אותיות וסימנים משונים לשאלתי מה זה ענה "אלה סימנים מיוחדים להודעות שאני צריך למסור לאנשים מסוימים ואף אחד לא יכול להבין מה אני אותתי לו". זה היה כתב מורס.

 

במוצ"ש טקס ההבדלה כאשר אני עומד על כיסא ומחזיק בנר ובסיום כיבוי הנר על ידי היין. השירה עם הלחן הידוע: אליהו הנביא אליהו התישבי וכו'. סוכות: זיכרון נוסף שאני נושא איתי הוא טקס בניית הסוכה שהחל מיד במוצאי יום הכיפורים. זו הייתה סוכה ענקית הבנויה לתלפיות, מקושטת  ומרוהטת שאפשרה גם לינה בלילות.את שבעת ימי חול המועד ביליתי כמובן בסוכה.

 

המזון: לא היה סופר או קניון הייתה חנות מכולת למזון הבסיסי. את הירקות הביא בצלאל עם חמורו עגלתו. הערבים בשכנות: בסביבות פ"ת שכנו ערבים וביניהם גם שבט בדואי שהיה על גבול עין גנים. את הביצים סיפק ערבי שעבר מבית לבית ומי שרצה ביצים השאיר מטבע, "שילינג", על שולחן בכניסה. גם אם לא היה אף אחד בבית היה נוטל את המטבע ומשאיר תבנית ביצים. המעניין בסיפור הביצים שיום לאחר הכרזת האו"ם בסיורו הרגיל בשכונה בכל בית שלא היה איש לקח את "השילינג" לא השאיר ביצים ונעלם סופית .

יום כביסה: זה היה יום מיוחד. הכביסה הוכנסה לדוד ענק עם פתיתי סבון. הדוד עמד על בלוקים וההסקה נעשתה על ידי עצים שהובאו על ידי בדואי רכוב על גמל ואני מתפעל כיצד הוא נותן הוראה לגמל שכורע על בירכיו. את העצים היה אוסף מהפרדסים, שפ"ת הייתה משופעת בהם. ריח הפרדסים  בזמן פריחתם עדיין באפי.

 

גני הילדים: פעוטונים לא היו  ולגן הלכתי בגיל ארבע לאחר שנתיים רשם אותי אבי לבית הספר "נצח ישראל" שהוא בית ספר דתי. למרות שמשפחתי חילונית שלח אותי אבי לבית ספר זה מכיוון שבו למד אבי כאשר עלה ארצה בגיל שמונה מאוקרניה. כאשר נרשמתי לבית הספר נולד אחי.

 

בית הספר ושעות הפנאי: בית הספר כמו גן הילדים היה מרוחק מצריפינו כ- קילומטר. והלכנו אני וחברי ברגל. לא הייתה סכנה של כלי רכב. מורינו היו אנשים מבוגרים קיבלנו מכות מהם עם סרגל ולפעמים גם סטירת לחי ומשיכה באוזניים. כשחזרנו הביתה קיבלנו שוב סטירה מהורינו על הפרעותינו בבית הספר. עמדנו ליד הגדרות וקבענו להיפגש עם הבנות אחר הלימודים. יחד הלכנו לקולנוע שזה היה מרכז הבידור שבקושי השגנו כרטיסים כיוון שכל האולמות היו מלאים. מלבד קולנוע שיחקנו בכל משחקי החברה שהיו רבים לא היו מחשבים ובקושי הורינו הצליחו להכניס אותנו הביתה כאשר ירד החושך.

 

בכלל, גם בבתים שנחשבו לבתים דתיים הפרידו בין קודש לחול. לדוגמה, בשבת בבוקר הולכים לבית הכנסת ואחר הצהריים כולנו הלכנו למגרש הכדורגל, בכדי לראות את המשחק של "הפועל, או מכבי פ"ת". כילדים עמדנו ליד פתח הכניסה וביקשנו מהמבוגרים: "תכניס אותי בבקשה" ובליווי המבוגר נכנסנו ללא כרטיס מה שהיה מותר לילדים עד גיל 10. בדרך למגרש הכדורגל הגדול היה פרדס. בפרדס היה שומר ולידו ארגז ענק מלא תפוזים. לפי הוראת בעל הפרדס נתן השומר לכל ילד שני תפוזים וזאת על מנת שלא יכנסו ילדים לתוך הפרדס ויגרמו נזק. יש לציין שעונת הכדורגל היא בחורף שזו היא עונת התפוזים……יש לציין שענף התפוזים היה הייצוא מספר אחד של מדינת ישראל הרבה שנים.

 

כאשר הייתי בן 10 כאשר הכריזו באו"ם על הקמת מדינה לעם היהודי. על ההכרזה שעמנו ברדיו של שכנינו ומיד יצאו החוצה אנשים והתחילו לרקוד. צבא לא היה לנו ומעט מאוד נשק היה בידי המחתרות. מיד למחרת החלו ערבים לתקוף את היהודים בפרט במקומות שהיו ערים מעורבות. כגון: יפו, חיפה וירושלים.  מטרתם הייתה לגרש את היהודים מארץ ישראל.

 

אנחנו בפ"ת סבלנו מהתנכלויות. אבי יצא לשמירות עם נבוט בידו, בזאת התחילה מלחמת "השחרור". בחצר ביתנו היה עץ תאנה ענק עליו בילו כל ילדי השכונה. מתחתיו חפרנו הילדים תעלה עמוקה כולל מדרגות לירידה לתעלה ששימשה מקלט בזמן אזעקה. הייתי אז בכיתה ד' בדרכי חזרה מבית הספר שמענו רעש מטוסים וכעבור מספר שניות מספר פיצוצים. אנחנו הילדים מצאנו את עצמנו עפים מההדף על המדרכה קמים ובורחים לחורשת אקליפטוסים, כשאנו בטוחים שהעצים יגנו עלינו. הפצצות נפלו ממש בצמוד לבית הספר, נפגעו מספר אנשים וילדה שהייתה בגילנו נקטעה רגל. זה היה חלקי הקרבי במלחמה הארוכה. אז בית הספר נסגר לארבעה חודשים.

 

כאשר פתחו את בית הספר הגיעו לבית הספר ילדי עולים בעיקר מאירופה ומעירק ושוכנו במעברת "עמישב". מה שהפליא אותנו ילידי הארץ היה הידע הנהדר שלהם בחשבון שהיה המקצוע הכי שנוא עלינו הצברים. אמי התנדבה ללמד עולים חדשים עברית ממנה שמעתי סיפורים עצובים ששמעה מהעולים החדשים.

 

חורפים קשים: בילדותי היו חורפים קשים. בוץ בכל מקום שיטפונות שהיום נחשבים נדירים. בשנת 1950 ירד שלג בפ"ת, שגרם לנו הילדים שמחה גדולה, אולם נגרמו נזקים גדולים לצריפים גרנו בהם. לדוגמה חלק מגגות הרעפים לא עמדו בעומס השלג וקרסו.

 

מעברת "עמישב" הוקמה במקום נמוך מבחינה טופוגרפית. האדמה הייתה אדמת חמרה כבדה. באחד החורפים הקשים הורי והורי חברי לשכונה אצו רצו להציל ילדים קטנים מטביעה והביאו אותם אלינו הביתה רטובים ורעבים. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. אז הבנתי את משמעות המילה פליט.

 

בגיל 12 עברנו לדירת שיכון בפג'ה. דירת שני חדרים קטנים, אבל חשמל ומקררים חשמליים היה. חצר יחסית גדולה. שבה חגגנו את בר המצווה שלי. בחצר הקמנו מה שנקרא "משק עזר". הזמנים היו קשים מבחינה כלכלית. אוכל היה בקיצוב. כל משפחה קיבלה תלושי מזון, שאפשרו קנייה מסוימת לכל מוצר כגון: ביצים, חמאה, בשר , סוכר ועוד. אבי רכש לו תרנגולות, ושם היו 8 תרנגולות שטיילו בחצר. אני ואחי בן ה6 היינו מטפלים בהן. היינו ממש חקלאים קטנים. ערוגות, שותלים בצלצלים קטנים, שתילי עגבניות, קונים זרעי גזר, צנוניות, פטרוזיליה, מלפפונים, הכל לפי העונה. זו חוויה אדירה. הזריעה, הנביטה והדילול. אחר כך הכנו אוכל מפרי משקנו.

 

זו הייתה ילדות מדהימה. ללא מחשבים ללא טלוויזיה, טלפונים וגם לא קווים. פשוט קבענו פגישות בביה"ס לשעות אחה"צ למשחקים וכך בילינו. זו הייתה ילדות נהדרת.

 תשע"ה