מאגר סיפורי מורשת

לאה ואורי הכירו בקיבוץ אבוקה. לאה היתה תלמידת י"ב שהגיעה לקיבוץ במסגרת מחנה עבודה ואורי קיבוצניק (עולה מבלגיה), לאחר תקופת הכשרה בחניתה.

לאחר שנישאו, נסעו לירח דבש בבלגיה כדי להכיר את ההורים של אורי. אחרי שנתיים, בהן אורי עבד בעסק של אביו, הבינו לאה ואורי שהוריו לא מתכוונים ליישם את הבטחתם ואין בכוונתם לעלות לארץ, לכן החליטו שאורי יתחיל ללמוד באוניברסיטה. השיקול המרכזי היה שלאורי לא היתה תעודת בגרות, וקבלה ללימודים בארץ היתה בלתי אפשרית עבורו. בנוסף, הקיבוץ התפרק וחשוב היה לחזור לארץ עם מקצוע ואפשרות להתפרנס. אורי המשיך ללמוד שנים ארוכות עד לקבלת הדוקטורט בכימיה. בינתיים נולדו שלוש בנות ולאה היתה המפרנסת העיקרית של המשפחה. תחילה עבדה בקייטנה יהודית שם הכירה את מנהל בית הספר "תחכמוני". מנהל בית הספר התרשם מאד מעבודתה והציע לה להצטרף לצוות בית הספר אותו ניהל. כך הפכה לאה למורה לכיתות הנמוכות בבית הספר תחכמוני באנטוורפן. הם נשארו בבלגיה 12 שנים ואז החליטו לעלות לארץ ושם לגדל את שלושת הבנות.

משלל הצעות העבודה שהיו לאורי הוא בחר לעבוד בקמ"ג (קריה למחקר גרעיני), מטעמי ציונות. הוא האמין שבקמ"ג תהיה תרומתו המרבית למדינה. המשפחה קבלה דירה בבאר שבע ולאה עבדה בבית ספר "אחוה" בבאר שבע.

הם הגיעו לעומר בשנת 1967. אורי הוא זה שהעלה את הרעיון בשנית, לעבור לעומר אחרי מלחמת ששת הימים, ולאה הסירה את התנגדותה מהעבר, כי עומר כבר לא ישוב ספר.

לפני המלחמה, בשנת 1967, הייתה עומר ישוב ספר. באותה תקופה, נבנו בה בתים במטרה לאכלס אותם ברופאים צעירים שהגיעו לעבוד בבית החולים סורוקה ובמרצים צעירים שהגיעו לעבוד באוניברסיטה. האוניברסיטה הייתה בשלב זה שלוחה של האוניברסיטה העברית, והפקולטה להנדסה, הייתה שלוחה של הטכניון. היו גם צעירים שהגיעו לעבוד בכור בדימונה, במפעלי ים המלח, מכתשים ובמפעלים נוספים.

עומר הייתה קטנה ולא מטופחת במיוחד. היו בה כ-200 משפחות שרובן התפרנסו מחקלאות. עומר היתה  מושב שהיה שייך למועצת בני שמעון. לא היו בה מדרכות ולא היו כבישים. בכל המובנים, היא הייתה מחוברת לבאר שבע: התושבים "החדשים", שלא היו חקלאים, עבדו בבאר שבע, קנו בבאר שבע ובילו בבאר שבע.

לאה התחילה לעבוד בבית הספר "עומרים". היא יזמה והקימה בבית הספר "כתה פתוחה" שבה כל ילד למד בהתאם ליכולתו. בנוסף למורה היתה בכיתה גם סייעת, בעזרתה למדו תלמידי כיתות א'-ג' בקבוצות קטנות שאפשרו גם לתלמידים מתקשים להתקדם.

לאה ואורי החליטו להתגייס ולהפוך את עומר למקום שכיף לחיות בו. הם גייסו לעזרתם את חבריהם הצעירים תושבי היישוב. מטרתם הייתה להפוך את עומר למקום אחר, איכותי. בעומר פעל ועד מקומי, אורי התנדב להיות חבר בו והיה ממונה על תיק החינוך והתרבות.

בעזרת חבריהם, התושבים המקומיים, לאה ואורי החלו לארגן את חיי הקהילה ביישוב: לחגוג חגים ביחד, לבצע נטיעות משותפות בט"ו בשבט, לקיים חגיגות המתבססות על כוחות מקומיים ביום העצמאות וכו'. ידם של הבוכמנים הייתה בכל פעילות חינוכית ותרבותית ביישוב.

אורי יזם רכישת מכונת הקרנה והתחיל להקרין סרטים במקלט בית הספר אשר שימש כאולם למופעי תרבות ומקום ל"מועדון הסרט הטוב". סרטי הילדים הוקרנו בימי שישי בצהרים מתוך מחשבה שבזמן הזה ההורים יוכלו לנוח או להכין את השבת. בנוסף, אורי ולאה יצרו קשר עם הקיבוצים בסביבה ודאגו להצטרף למופעים שהתקיימו בהם, במסגרת מועצה אזורית בני שמעון. עם הזמן, הועד המקומי הפך למועצה מקומית ונבנה מרכז מקומי עם חנויות.

התושבים התבגרו, והוריהם הזדקנו. לאה, חוותה על בשרה את הקושי בשמירת קשר עם ההורים שלה ושל חבריה. המרחק הגיאוגרפי היה גדול, הכבישים היו רעועים, התחבורה הייתה מסובכת.

עם פרישתה של לאה ממשרד החינוך, היא החליטה לקדם את נושא האוכלוסיה המבוגרת ביישוב. היא למדה גרונטולוגיה והקדישה את זמנה לנושא.

הפרוייקט הראשון שיזמה היה "סתיו הזהב"- מועדון חברתי לאוכלוסיה המבוגרת. הפעילות במועדון התבססה על חברים מתנדבים ולאט לאט המועדון גדל והתמסד. המועדון פועל עד היום ורוב הפעילויות שלו מבוססות על מתנדבים. בשיא השתתפו בפעילויות כ-80 אנשים.

בהמשך יזמה הפעלה של "בתים פתוחים" לאמני עומר. פרוייקט בו מציגים תושבי עומר האמנים את יצירותיהם ומוכרים את תוצרתם בבתיהם או בבתים מארחים.

גם "קפה אירופה", מועדון שהוקם עבור ניצולי שואה הוא פרי יוזמתה. כיום מוזמנים אליו כל ותיקי עומר.

לאה הייתה למודת ניסיון, ששלושה דורות תחת קורת גג אחת, הוא שילוב קשה. במקביל להתפתחות מועדון סתיו הזהב, היא העלתה בפני ראש המועצה, מר בצלאל גבר, את הרעיון של הקמת שכונה ביישוב, לאוכלוסיה המבוגרת. הרעיון עלה כצורך לקרב את ההורים למקום המגורים של הילדים והנכדים. תחילה נתקל הפרוייקט בסירוב מוחלט מצד ראש המועצה, אולם כשראה שלמפגש שיזמה הגיעו כ-70 תושבים, הבין שיש ביקוש לשכונה מסוג זה. לאה ניצלה את שנת השבתון של אורי בארצות הברית לסיורים בכפרי גמלאים במתכונות שונות. היא דאגה לעדכן את ראש המועצה לאחר כל סיור וכך גובש הרעיון של "גני עומר": בתוך היישוב, במתכונת של שכונה לזוגות צעירים: בתים קטנים, צמודי קרקע, שנרכשים על ידי הדיירים אבל בנויים סביב שירותים קהילתיים של בריכה, חדר אוכל, מועדון חברתי, ופעילויות של חוגים המתאימים לגיל האוכלוסיה. היום יש ב"גני עומר" 220 יחידות דיור, והמקום מבוקש מאד גם על ידי אנשים מחוץ לעומר.

לאה לא שקטה. היא הפיצה שאלון לתושבים, בו בדקה מהן הפעילויות שהם מעוניינים שיהיו ביישוב. הדרך הייתה ארוכה אבל לאה לא נרתעה מהקשיים והצליחה לגייס צוות מתנדבים להקמת "הבית בדפנה". "הבית בדפנה" משמש מרכז לתרבות הפנאי בעומר. הפעילויות בו מבוססות על מתנדבים תושבי היישוב שמובילים מגוון הרצאות, חוגים, מופעים, טיולים בארץ ובחו"ל ועוד.

נדמה כי לאה יכלה לנוח על זרי הדפנה של פעילותה אבל לא כך. היא יזמה הקמת עמותה בשם ש.ל.ב. (שירות לטיפול בזקן), להפעלת קהילה תומכת בעומר, בתמיכה צמודה של אורי ותוך סיוע וליווי של "אשל". העמותה נועדה לקהילת התושבים מגיל 65 ומעלה, שמקבלים דרכה שירותי רפואה, תיקונים בבית, ומסגרת חברתית. ההצטרפות לקהילה היא בתשלום אחיד לבית אב. ניצולי השואה מקבלים סבסוד גבוה ומשרד הרווחה והמועצה משתתפים בהוצאות.

כל הפרוייקטים שלאה יזמה והובילה, צמחו מלמטה. היא השכילה לראות את הצרכים ולגייס מתנדבים שתרמו מזמנם ויכולותיהם כדי להוציא את הרעיונות לפועל.

ואסיים בדבריה של לאה:

"מה בין אתגר לשכר? בעולם שהשכר הוא עיקר למדוד אותו אפשר אני בחרתי באתגר בחרתי בלי פקפוק ביחס ובסיפוק שאינם נמדדים אך את עולמי ממלאים"

הזוית האישית: היה מרגש ומשמעותי. נעים להיזכר בתקופה ארוכה של עשייה ציבורית.