מאגר סיפורי מורשת

"כך גדלנו" הוא הסיפור שלי סבא משה סוברנו. אני מקדיש את הסיפור לנכדי היקר יפתח.

אני משה סוברנו, יליד 1950, נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו. עליתי לארץ עם הוריי ואחותי ממרקש, אליה עברו הוריי לאחר נישואיהם לצרכי פרנסה. עלינו בשנת 1956 היישר למושב דבורה בחבל תענך.

שם משפחתנו soberano – מקורו בשם התואר sovereign, שמשמעו שליט או ריבון, זהו שם ספרדי מוכר, אך כל הנקראים בו בארץ וממוצא יהודי בארצות אחרות הם בני משפחתנו. אבי נולד בעיר טנג'יר במרוקו הספרדית ומשפחתו היגרה לקזבלנקה בילדותו. סבי מצד אמי אף הוא במקור בן העיר טטואן במרוקו הספרדית.

את הקשר לאירועי השואה מצאנו בסיפור המשפחות שהוכרו כנפגעות הנאצים. משפחתה של רעייתי, סבתא דינה, מגאבס שבתוניסיה. אביה, דודה ואחיה הועסקו על ידי הנאצים בעבודות כפייה ומסיפור משפחת אמי ניתן ללמוד שבאמצעות משטר וישי הצרפתי הוטלו על היהודים בקזבלנקה הגבלות תנועה ועיסוק.

סיפורי האישי משתרע על התקופה מגן הילדים, מעט לפני מבצע סיני בשנת 1956, ועד לסיום התיכון, ערב מלחמת ששת הימים. חצי שנה אחריה התגייסתי לצה"ל כלוחם בחיל השריון. הוכשרתי כטנקיסט והוצבתי ביחידה דרומית ברפידים שבסיני. שירתי כתותחן במלחמת ההתשה במוצב המזח בדרום תעלת סואץ ובקו טסה במרכזה. יצאתי לקורס מפקדי טנקים ולקורס קצינים ופיקדתי על פלוגת טנקי שלל עד שחרורי בדרגת סגן. כאיש מילואים השתתפתי במלחמת יום כיפור משארם א-שייח דרך מעבר הגידי למערב התעלה בג'בל עתקה שמדרום לעיר סואץ. אחריה המשכתי בשירות מילואים הרבה שנים והוכשרתי כמפקד פלוגה וכמפקד גדוד כסגן אלוף.

שנתיים לאחר השחרור ולימודים במכינה, למדתי בטכניון תעשיה וניהול והתחלתי לעבוד כמהנדס ייצור במפעל לבידים בעפולה. במקביל סיימה סבתא דינה את לימודיה כאחות בבית חולים העמק בעפולה והחלה לעבוד כאחות טיפול נמרץ לב, שם גם מילאה תפקיד מנהלת סיעוד אחראית במחלקה. לאחר מספר שנים שינתה מסלול ועבדה עם ילדים חולים במחלות קשות וכאחות ביחידת הרנטגן בבית החולים עד לפרישתה.

לאחר שלוש שנות עבודה נקראתי לנהל פרויקט במסגרת הממלכתית של שיקום שכונות עפולה עילית וגבעת המורה, שם עסקתי בעבודה חברתית עם תושבי השכונות והקהילות היהודיות התומכות מקונטיקט שבארצות הברית. עשר שנים נוספות עסקתי בפתרונות ובסיוע בדיור במחוז הגליל ומשם עברתי לנהל את משאבי האנוש והלוגיסטיקה במשרד הראשי של משרד הבינוי והשיכון כסמנכ"ל למינהל.

הבית והחצר בילדותי

היה בית קטן עם שירותים מחוץ לבית וחצר רחבת ידיים. בחצר נטענו עצים, ראשית שתי שורות של עצי זית ורימון, אחר כך עצי תות תאנה ובננה. ובהמשך לימון וגפן. כל אלה לצד צמחי תבלין, חציל וארטישוק. בצידו האחורי של הבית נבנה טאבון מחימר חול ומלט ושימש לאפיית פיתות הנקראות היום לחם פרנה. שם גם הותקן הגייזר ששימש לחימום מים למקלחת בעזרת להבת אש מוזנת בנפט. קצב החימום היה איטי וחייב תוכנית מקלחות בכל פעם שהופעל.

כלי בית ומטבח

עם עלייתם לארץ, הביאו הוריי כלי בית ומטבח חשמליים שבראשית הדרך לא יכלו להשתמש בהם, כי לא היה עדיין חשמל ואספקת הגז הייתה חלקית.

הפתיליה הייתה למעשה כירה ניידת מונחת על השיש או על הרצפה והלהבה שלה נוצרה מפתילת אריג טבולה במיכל נפט שהיה בתחתיתה. היא שימשה בעיקר לבישול ארוך של קדירות ומרקים. תנור הפיירסייד דמה בפעולתו לפתיליה ושימש לחימום הבית עד להכנסת תנור ארובה על נפט. הפרימוס אף הוא כירה ניידת, ופעל על בסיס נפט בלחץ שהותז בראש הכירה לאחר חימומה עם כוהל.

הרדיו היה מרכז הבידור הביתי, בהיעדרה של הטלויזיה, ושימש לעדכון חדשותי, ניגון מוסיקה והשמעת תסכיתים, מחזות מוקלטים קלאסיים וסדרות מתח. בימי ילדותי המוקדמים השתמשנו במכשירי קליטה מבוססים על מנורות ריק שהתחממו לאט, אלה הוחלפו בהמשך על ידי מכשירים מבוססי טרנזיסטורים.

מימין לשמאל: מכשיר רדיו, פתיליה, עששית, תנור נפט. התמונות באדיבות דוד נחום, מוזיאון הדוידקה בית אלפא

הפטיפון, לעיתים משולב ברדיו רהיט, היה כלי להשמעת תקליטי בקליט שעליהם נחרטה מוסיקה ואלה הסתובבו על צלחת בשלוש מהירויות אפשריות, מחט הפטיפון המירה את החריצים לקול. עם השנים תפסו את מקום הפטיפון סרטי ההקלטה ובהמשך הדיסקים הצרובים.

הטלוויזיה בארץ לא הייתה כלל ורק בסוף התקופה המתוארת בסיפור, הוקם ערוץ טלויזיה ראשון ששידר בשחור לבן ומנע את השידור הצבעוני כדי לא לעודד צריכה מאסיבית של מכשירים, בעיקר אצל מעוטי יכולת. הטלפון, גם כאן בתקופת הסיפור, היה קווי ונדיר. הרבה מערכונים ושירים נכתבו על הדרך להגיע אליו. חוברנו לרשת הטלפון רק בצרכנייה שאבי ניהל. אחר כך הגיע תור הטלפון הציבורי, שפעל עם אסימונים, ורק אז אחרי מלחמת ששת הימים הוחל בהתקנה איטית אך סדירה לבתי אזרחים מן השורה.

אוכל

אוכל והסבה סביב השולחן תפסו מקום מרכזי בהוויה המשפחתית-חברתית, משפחות התארחו האחת אצל רעותה בבתים קטנים וללא אמצעי תחבורה פרטיים, הביקורים נעשו בדרך כלל בנסיעה באוטובוס עם החלפות בדרך ובתדירות נמוכה.

בשל אופיין החגיגי של הארוחות בשבת וחג, נערכו תמיד שולחנות יפים עם הסלטים, המתאבנים, הרבה סוגי ירק ברמות חריפות שונות צבעוניים כפי שיצא שמם לרחוק: המטבוחה, הגזר, הברבה (היא הסלק האדום), הפלפל הקלוי החריף והמתוק, החציל העשוי באופנים שונים ועוד – לפי העונה. אנו מעבירים מסורת קולינרית זו גם לנכדים, כפי שסבתא דינה מכינה גם היום את הסלטים בכל מפגש משפחתי.

מספר מנות מוכרות שהיו תכופות על שולחננו לצד המאכלים המרוקאיים, מהמטבח היהודי, היו הדג המבושל בעגבניות, שהיה מנת חובה בערבי שבת וחג והסחינה (החמין), שחלק ממרכיביו כמו החיטה והאורז בושלו בו באריזות נפרדות. מוח שנקנה טרי, כי הבשר הקפוא לא היה בנמצא בשנים הראשונות, אשר עובד ובושל ברוטב צהוב על בסיס ביצה שום ולימון, הוגש בפרוסות. הפסטל, כפי שכונתה אצלנו אותה קציצת תפוחי אדמה ממולאת בבשר ומטוגנת בשמן עמוק. החרירה, המרק החורפי העשיר. הגאלט, כפי שנקראה עוגיית הג'רייפה עם זרעי האניס, שימשה לטבילה בתה כמו עוגיות פתי בר. היו גם הקינוחים הקלאסיים שאמי נהגה לאפות ברוב כשרונה: מגדלי פחזניות ממולאות קרם, באבא או רום, עוגת הסברינה עם קצפת וספוגה ברום, והטארט הפריך במילוי קרם פטיסייר ותותים.

בילוי זמן פנאי

בני דורי גדלו והושפעו מהתפתחות טכנולוגית מתמשכת. אתם, בני הדור הצעיר, חיים בתוך מהפכה טכנולוגית מתהווה ומשנה סדרי עולם. לא הייתה כאמור טלוויזיה – זו הוכנסה לחיינו רק בבגרותנו והשידור הישראלי הראשון היה שידור מצעד יום העצמאות לאחר מלחמת ששת הימים, קרי בשנת 1968. ללא טלפונים קויים כמעט, ובטח לא טלפון סלולרי. אין מחשב לא נייח ולא נייד, וניצני מחשבים אישיים פגשתי רק כשבני, אביך יוסי, היה בערך בגילך היום. מחשב מוסדי שנתונים הוזנו אליו באמצעות כרטיסיות קרטון מנוקבות פגשתי לראשונה בלימודי בטכניון.

לאור התיאור לעיל, עיקר זמננו היה קשור לבית הספר הרגיל במתכונת יום לימודים ארוך עם מטבח עצמאי להזנה וחוגים. זמננו הפנוי הוקדש לחברים בביקורים הדדיים, הכנת שיעורים ומשחקים. הקולנוע היה מוסד בפני עצמו סרטים: הוקרנו על סדין מתוח עם מכונת סרטי צלולואיד כאשר בתחילה הוקרן תרגום לסרט לצד הסרט ולא תמיד מסונכרן, וזה קרה בימים שלישי ושישי בערב בסככת מיון תוצרת חקלאית במרכז חבר.

אצלי אישית היה בילוי זמן גדול ומעניין בקריאה. כל חומר כתוב שהגיע לידי שימש אותי לקוראו: עיתון, מילון, אנציקלופדיה וכמובן ספרי קריאה. אלה הגיעו אלינו בספריה ניידת אחת לשבוע ואפשרו לנו להשאיל ספר אחד בלבד, אני נעזרתי באי אהבת הספרים של חלק מחבריי וזכיתי להשאלה כפולה ומשולשת. המגוון היה מספק כי זכינו לקרוא מספריית עם עובד כמנויים לעיתון.

הטיול היה כמובן עוד נדבך חשוב בחינוך ללימוד אהבת הארץ והכרתה. טיולי תנועת הנוער העובד והלומד במושבים, טיולי משפחות על משאיות פתוחות ומסעות אופניים ברחבי העמק.

משחקים

בשנים הראשונות לא היו תשתיות למגרשי משחקים וספורט וחסרו האמצעים הפשוטים ביותר למשחק כמו כדורים, מתקנים ועזרים נוספים. עיקר המשחקים היו משחקי קבוצה עם כלים פשוטים. בבית הספר שיחקנו משחק קפיצות שנקרא 'חמור חדש', גולות, גוגואים וקלאס שנחרט באדמה. בשעות אחר הצהרים שיחקנו בעיקר כדורגל עם כדור סמרטוטים ועם השנים שיחקנו קט-רגל עם כדור אמיתי במגרש כדורסל/קט-סל. עוד משחק נפוץ היה טירו, משחק תחנות בו הועף מקל מחודד משני צדדיו בעזרת קרש שטוח דמוי מחבט.

חגים ואירועים

כיהודים טובים חגגנו את חגי ישראל ושבתות על פי המסורת של בית אבא במרוקו הספרדית. החגים המרכזיים היו כמובן חגי תשרי, ראש השנה, כיפור, סוכות ופסח כולל המימונה. אלה נחוגו בהרכב מלא ומורחב של המשפחה וכללו ארוחות חג עשירות עם מאכלים אופייניים וכשרים כמובן.

יום המימונה נחוג ביום האחרון של פסח והיה אירוע חברתי מיוחד, דומה לאופן בו הוא מצוין גם היום, אך התקיים רק בערב והיה מבוסס על אירוח של מספר בתים את יתר בתי המושב, אירוח שכלל מגוון רחב של עוגות עוגיות ודברי מתיקה שהוכנו מבעוד מועד, בנוסף למאפה המפורסם – המופלטה – שהוכנה במוצאי החג מקמח שנקנה באותו ערב ולוותה בחמאה ודבש. התארחו גם משפחות שבמשך כל השנה הדירו רגליהן האחת מבית השנייה. משלוח המנות בפורים והכיבוד לטעימה הראשונה לשבירת הצומות אף הם היו דברי מתיקה שהוכנו מראש והיו חלק מתחרות סמויה על המגוון והטעמים, כל משלוח נענה במשלוח חוזר.

הדרך לבית הספר

בימיו הראשונים שכן בית הספר היסודי במרכזם של שלושה מושבים בצריפי עץ ואחר כך בכיתות רגילות. לא היה כביש כמו שמקובל היום והדרך לבית הספר הייתה הליכה רגלית בבוץ או באבק ולרוב קיצרנו דרך וחצינו שדות של ירקות כמו מלפפונים, עגבניות וגזר. קטיף וניקיון בעזרת העלים שימש כחטיפים בדרך. בחורף נעזרנו כמובן במגפיים ובכיתות ישבנו עם נעלי בית.

בהמשך חוויית הלימודים בתיכון בעיר עפולה, היה המפגש הראשון שלי עם אוכלוסייה זרה ומעורבת של בני עיר ומושב לצד תלמידים מישובים ערביים. אני זוכר את הנסיעה המייגעת באוטובוס על דרך בזלת או עפר מאובקת ואת ההליכה לאורך שדרת החנויות עד לבית הספר.

עבודות חקלאיות

חלק מההוויה של לגדול במושב עובדים חקלאים הוא עבודות שבהן עסקנו כילדים במשק המשפחתי או בגידולים משותפים. מהימים הראשונים היה לנו לול תרנגולות מטילות שתוצרתו, לאחר תקופת התפתחות מאפרוח בן יומו ועד לתרנגולת מטילה, היו ביצים ששווקו באמצעות חברת "תנובה" לציבור. עזרנו בטיפול באפרוחים שגדלו מתחת לכיפת מתכת מחוממת. בהמשך עברו האפרוחים שהיו לפרגיות ללול כלובים ארוך כשבכל כלוב שתי תרנגולות עם גישה לשוקת קטנה למים ואבוס לתערובת גרעינים. היה צורך בכל גידול לחסן את התרנגולות ולקטום את המקור שלהן כדי למנוע ניקור אחת את השנייה. בכל יום היינו אוספים את הביצים מן הלול לתבניות קרטון המקובלות עד היום, 30 ביצים בכל תבנית.

הזוית האישית

סבא משה: בתכנית הייתה לנו הזדמנות נדירה למפגשים שבועיים שלי עם נכדי במשך שנת הלימודים בסביבת הלימודים שלו ושל חבריו, במסגרתם לומדים להכיר אותו טוב יותר ולהכיר בחוזקות של הילד. אני מאחל לו שיהיה חרוץ וסקרן ויידע לשלב השכלה כללית עם לימוד ומשחק.

יפתח הנכד המתעד: מאוד נהניתי מהעבודה המשותפת עם סבא ולמדתי הרבה. אני מאוד אוהב את חקר תולדות המשפחה.

סבא משה סוברנו תרם סיפור נוסף אל מאגר המורשת בשנת 2019, לקריאתו לחצו על הסיפור: מושב דבורה המלכותי