מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה נסים, אני משתפת את סיפורו של סבא שלי, דוד עזריה, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי.

סבא מספר: "נולדתי בשנת 1944 בעיר תוניסיה. זארו (אימא שלי) הייתה עקרת בית ואברהם (אבא שלי) – פעם היה לו בית קפה ואחר כך הוא פתח חנות בגדים. היונו במשפחה שמונה אחים: שש בנים ושתי בנות. האח הבחור מת בגיל 4 ממחלה בשם טיפוס. אני הכי מחובר לאימא שלי, כי היא הייתה מלאך, היא תמיד פינקה אותנו. אני תוניסאי מצפון אפריקה, גרתי בעיר בשם ספקס, הייתה לנו מגדנייה וגם חנות בגדים.

לארץ ישראל עלינו פעמיים: בפעם הראשונה עלינו בשנת 1956 בינואר ומיקמו אותנו באילת. אימא שלי נורא נבהלה כשאמרו לה שהאורות ממול זה ירדן ולא ישראל, למחרת בבוקר נסענו לבאר שבע, מילאנו ניירות ויצאנו מישראל לצרפת. בצרפת לא נתנו לנו להישאר, כי אנחנו יהודים ולכן גירשו אותנו חזרה לישראל ביולי 1959. כשהגענו לארץ רצו לשים אותנו בבאר שבע, לא הסכמנו ואמרנו שאנחנו רוצים אל תל אביב. אמרו לנו ש"תל אביב אין", אמרנו: "בסדר, אנחנו נשארים בנמל ולא עוזבים". בסוף אמרו לנו שיש מקום בירושלים, אמרנו: "ירושלים זה טוב", בגלל זה גרנו הרבה שנים בירושלים ועכשיו עברנו למודיעין.

ילדות

אהבתי לשחק מחבואים, כדורגל, היינו סופרים מכוניות, בקושי עברו מכוניות. אני גדלתי בספקס, למדתי בבית ספר אליאנס בספקס, זה בית ספר יהודי. בשכונה היו לי חברים יהודים, איטלקים ויוונים. יש חבר אחד שאני זוכר במיוחד, חבר טוב יווני, קראו לו קוסטה. אימא שלו כל הזמן הייתה פותחת את הדלת וקוראת לו: "קואסטהההה.." אבל החבר הכי טוב שלי היה בן דוד שלי, קראו לו מואיז. מואיז זה משה בעברית. יום אחד התערבנו אם אני יכול לחצות את הכביש כשאופנוע מתקרב ולא להיפגע. אני חציתי את הכביש ונפגעתי ובן דוד שלי רץ לאימא שלי ואמר לה: "טטה טטה ז'וז'ו למו" שמשמעו: "ז'וז'ו מת". היא מאוד נבהלה ורצה אליי, בסוף לא נפצעתי רק קיבלתי גולה בראש.

בית ספר

בבית הספר לא הייתה לנו תלבושת אחידה כמו היום: היה לנו רק חלוק שחור עם פס אדום עליו, היה אפשר ללבוש מה שאתה רוצה מתחת לחלוק וזו הייתה התלבושת האחידה שלנו. למדנו משמונה עד ארבע. בבוקר כשהגענו לבית ספר עשינו התעמלות, כשמורה היה נכנס לכיתה היינו עומדים, אני זוכר שבסוף השיעור קיבלנו עוגה.

אני הייתי תלמיד טוב ובכל חודש הייתי מקבל פרס בחשבון. הרבה פעמים הייתי מקבל פרס על הצטיינות בלימודים בסוף שנה. למדנו את כל המקצועות ולמדנו צרפתית ושעה ביום למדנו עברית. המורה שאני זוכר הייתה אומרת בצרפתית למי שלא לומד טוב: "אתה שמן וטיפש, אתה בא לחמם את הכיסא". היא גם הרביצה לתלמידים.

עבודה

למדתי מסגרות ועבדתי כשכיר כמה שנים. אחר כך פתחתי מסגריה משלי והיו לי פועלים ועשינו עבודות גדולות. האמת היא שרציתי להיות מוסכניק, אבל היועצת בלשכת העבודה אמרה לי: "בירושלים אין מכוניות, חבל שלא תהיה לך עבודה. אני אשלח אותך למשהו הכי טוב שיכול להיות – מסגרות." אז הלכתי למסגרות ואהבתי את המקצוע. התחלתי לעבוד בגיל 17. כשהאחים שלך (של מאיה המתעדת) היו קטנים הם היו באים אליי לעבודה והיינו הולכים לחנות הממתקים שליד העבודה שלי. 

זוגיות ומשפחה

איך הכרתי את סבתא זה סיפור מיוחד: לסבתא סוניה היה מכולת ליד המסגריה שלי וסבתא הסתכלה עליי וחייכה, אז קבענו לצאת. פעם אחת קבענו בליל שבת, אבל סבתא הייתה עולה חדשה יותר ממני והיא לא ידעה מה זה ליל שבת, היא חשבה שזה מוצאי שבת ואני התכוונתי ליום שישי בלילה. כך קרה שאני באתי בשישי בערב והיא לא הגיעה, והיא הגיעה ביום שבת בערב ואני לא הגעתי.

ביום ראשון בבוקר ממש כעסתי. כשהיא באה לחנות של סבתא אני אמרתי לה שזה לא יכול להיות שהיא קובעת איתי והיא לא באה. בסוף התברר שזאת הייתה אי הבנה ואם לא הייתי מדבר איתה לא היית קיימת.

הילדה הראשונה שלי הייתה ציפי. היא נולדה בשנת 1970 בשעה 20:00. אחר כך נולד אבי בשנת 1974 בשעה 19:00 ואחר כך נולדה אימא שלך זהבית בשנת 1976 בשעה 18:00. יש לי 12 נכדים: חמש נכדות ושבעה נכדים.

הפעם האחרונה שכל המשפחה חגגה ביחד הייתה ביום ההולדת 95 של סבתא סוניה, כי כל המשפחה הממש מורחבת הייתה שם וכולנו חגגנו לה ביחד.

היום אני פנסיונר, אני נמצא בטאבלט שלי, בטלוויזיה, אני מבלה זמן עם הנכדים והילדים שלי. סדר היום שלי הוא שאני קם בבוקר, אני צופה בטלוויזיה ואז אני אוכל, לוקח כדורים ואז אנחנו נוסעים למקומות שונים. אני ישן כל יום שנ"צ (שנת-צהרים). התחביב שלי הוא לדוג. החלום שלי הוא לגור בבית מול הים.

בזמן הקורונה היינו כל הזמן בבית והיינו רואים אתכם בטאבלט. לפעמים הייתם באים לעמוד מתחת למרפסת לומר שלום, זה היה עצוב לא לראות את הילדים ואת הנכדים.

מסר לדורות העתיד

מסר שסבא היה רוצה להעביר לי הוא ללמוד מנסיון החיים שלו ושל סבתא, ותמיד לבדוק דברים לפני שמסיקים מהם מסקנות.                       

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: היה לי מעניין ללמוד על העבר של משפחתי

סבא דוד: נהניתי לשבת עם נכדתי ולשתף את סיפורי.

מאיה מראיינת את סבא דוד