מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי רות טננבים לבית בן עומרי, אני סבתא של טליה טננבוים ומשתתפת יחד עמה השנה בתכנית הקשר הרב דורי. אני נשואה לאלימלך, יש לי שני בנים ובת. בני הבכור שחר נשוי לקרין ויש להם שני בנים ובת: ליעד, שירן וטליה. בני השני תומר נשוי ללינוי ויש להם בן ושתי בנות: עידן, ליאן ליהי ושלי. בתי טל עומדת להתחתן לבן זוגה עודד נחמד.

אבי שמעון (עלפי) בן עמרי כותב בספרו השד טנטל וסיפורי ימין אבולכיר את הסיפור על סבי, אביה של אמי. לא הכרתי את הסיפור הזה, הנה הוא לפניכם:

"מלחמת העולם הראשונה פרצה בשנת 1914 בין מעצמות המרכז ובתוכן האימפריה התורכית העותמנית לבין מדינות ההסכמה ובתוכן רוסיה. העילה הישירה לפרוץ המלחמה היתה רציחת יורש העצר של אוסטריה פרנץ פרדיננד ב 28 ביוני 1914.

התורכים החלו לגייס צבא מכל מדינות האימפריה שלהם כולל עיראק. הגיוס החל בתיפוף בתוף, אות למלחמה והגיוס הכללי. בין המתגייסים היה סבי שאול אליה עזיר שסיפר לאבי את סיפורו, לאחר שהתחתנתי עם בתו נזימה. כשגוייסתי לצבא לקחו אותנו התורכים ברגל דרך שדות, תנאי מזג אויר קשים מאוד, קור ושלגים שלא היינו רגילים אליהם, היה לחם יבש לאכול, לכן אכלנו בדרך מה שבא ליד. התנאים פגעו בכושר הגופני של החיילים וחלק מתו בדרך, חלק שני נפל במחלמה וחלק – אני ביניהם – נפלו בשני הרוסי שלקח אותנו לסיביר בהליכה ברגל.

הלכנו עם מעט מאוד אוכל, לכן אכלנו כל מיני עשבים, חלק אכל פגרים של עופות ובהמות. כשזה לא נמצא, מצצו החיילים חתיכות מעור הנעליים! בשל התנאים האלה רבים מתו בדרך. כשהגענו למקום השבי הכניסו אותנו הרוסים למקומות מגורים תת אנושיים, בר מזל מי שקיבל מיטה, אני הייתי בין אלה שזכו למיטה. כל יום מתו שבויים מקור וממחלות. אני חליפי תקופה ארוכה והרגשתי ששעתי קרובה למות, קראתי "שמע ישראל", וכאשר סיימתי ניגש אלי אחד הרופאים ושאל אם אני יהודי, עניתי לו בחיוב ולהפתעתי אמר לי: "גם אני יהודי". הרופא אמר: "קריאת "שמע ישראל" הצילה אתך ממוות בטוח. אל תפחד, אני בעזרת השם אציל אותך", והלך לדרכו.

אחרי שבע שנות יסורים בשבי בסיביר, הופיע הגואל שהצילני אותו הרופא, העבירו אותי לבנין אחר – בניין המיוחסים! הרופא טיפל בי עד שהתאוששתי. בוקר אחד בא אלי ואמר: "סידרתי לך דרך לבריחה מכאן לעיר שנחאי אשר בסין. תתכונן, הערב אתה יוצא לדרך". אמרתי לו תודה רבה, התחלתי לבכות כמו ילד קטן. הרופא שאל "למה אתה בוכה?", עניתי: "מרוב שימחה לגאולתי אחרי שבע שנות יסורים בשבי. אני לא יודע איך להודות לך,". הרופא אמר: "תודה לאלוהים אשר הציל אותך בקריאת 'שמע ישראל'".

בערב כמתוכנן בא אלי הרופא היהודי עם איש אחד, נתן לי כסף לדרך ואמר: "מורה הדרך הזה יובל אותך עד גבול סין ומשם תיסע לעיר שנגחאי לבית הכנסת, הכסף יספיק לך עד שם." משם הגעתי לבית כנסת אוהל משה בשנחאי, וסיפרתי למתפללים שחלק מהם היה מבגדד והכירו את בן דודתי עזרא נמרדי שעסק במסחר בדרום פרס, היהודים בבית הכנסת נחתנו לי כסף ומשם עליתי על אונייה שהפליגה לפרס, כמובן עם כתובתו של בן דודתי, ונסעתי ישר לשם.

הייתה הפתעה גדולה למשפחה כשראו אותי, הם שאלו אותי מה אני עושה כאן, סיפרתי להם על כל מה שעברתי. הם קיבלו אותי בשמחה רבה ולא נתנו לי לחזור לבגדאד, רק כעבור חודש ימים. הם שלחו טלגרף – מברק למשפחה בבגדאד, והודיעו להם שברחתי מהשבי ואני מתארח אצלם.

כעבור חודש, עם צידה, מתנות וכסף, ליוו אותי לנמל ומשם הפלגתי באונייה לעיראק, אל בגדאד. איזה קבלת פנים ערכו לי בני משפחתי! הם לא האמינו שחזרתי אליהם בריא ושלם. כל החמולה באה לברכני לשלום וסיפרו לי כי אחדים שהגיעו לבגדאד אמרו שנהרגתי במלחמה, ואחרים אמרו כי ראו אותי עם השבויים. כמובן שאלו איך יצאתי בשלום מהשבי הרוסי, וסיפרתי להם שבזכות זה שקראתי "שמע ישראל". אז כולם אמרו יחד: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!"

כעבור כמה ימים נתבקשתי לסור לרבנות, לחקור אותי בשבועה כדי לדעת מי החיילים היהודים שנשארו בחיים בשבי, ומי מתו.

לאחר שסבי חזר מהשבי, שנה אחרי כן אמי נזימה נולדה. לצערי לא זכיתי להכיר את סבי שאול, מכיוון שנפטר בגיל 46 בשל כל התלאות שעבר.

הזוית האישית

טליה הנכדה המתעדת: ממש נהניתי להשתתף בתוכנית זו כי הכרתי הרבה יותר את סבתא שלי, הרגשתי שאנחנו מתקרבות ושאני מכירה אותה הרבה יותר. אם הייתי יכולה, הייתי עושה את התכנית שוב.