מאגר סיפורי מורשת

שמי זיו לאה זהרה, אני מתעדת במסגרת תכנית הקשר הרב דורי את סבי ע"ה יעיש אדרי. סיפורו עוסק בהכרות ונישואים, העלייה לארץ ועיסוקיו. כך סיפר סבא בחייו:

‏"אני יליד קזבלנקה שבמרוקו. היה לי ידיד בקזבלנקה בשם יוסף סויסה, אחיה של אשתי לעתיד, זוהרה. הייתי אוכל וישן אצלו ולפעמים היינו לומדים ביחד. הוא ואשתו אהבו אותי מאוד. ‏אחותו זוהרה עבדה בבית עשיר אחד ‏ומדי פעם הייתה באה לבקר את אחי ואשתו. באיזה לבוש צנוע הייתה מתלבשת! כמו בת מלך, ומתנהגת באצילות אמיתית. האמת היא ששמתי עליה עין אבל לא יכולתי לדבר עם אחיה מרוב הבושה שהייתי מתבייש.

ביום שבת אחד החלטתי לדבר איתו בעניין אחותו וישבנו, ושוב התביישתי ולא דיברתי. פתאום היא הופיעה עם בחור אחד שהייתה מאורסת לו. כשראיתי זאת כמעט התעלפתי. יצאתי ‏מהבית והלכתי. אמרתי לעצמי: "זהו, אין מה לעשות!". עוד אני ברחוב ואני מרגיש את חברי מחזיק בי ואומר – "יעיש? מה קרה לך? למה יצאת? תגיד לי את האמת". ‏אזרתי כוח ואמרתי לו‏: "קיוויתי להתחתן עם אחותך והיא עם בחור אחר." הוא אמר לי: "לעולם לא דיברת איתי עליה, ומה אעשה עכשיו? אבל שמע חביבי, היום בערב אביא את אחותה של אשתי, בחורה יפה ונעימה." כשהייתי מבקר בבית הוריה ‏הייתי שומע מהם עקיצות, ואימא שלה אמרה לה: 'איזה חיים יהיו לך איתו? איך וממה הוא יפרנס אותך?' נעלבתי ולא עניתי ועשיתי את עצמי כלא שומע.

בקיצור, יום אחד הלכתי לרב גדול המפורסם, רבי יוסף נחמיאש זצ״ל.‏ ובכן, באתי אל הרב וסיפרתי לו ולא כיחדתי ממנו דבר. ‏שאל אותי: "מה אתה עושה?" אמרתי לו: "אני לומד בישיבה". אמר לי: "אם זה ככה, אני אטפל בבקשה. אני אכתוב על ביצה, תשים את הביצה מתחת לכרית שלך בלילה יודיעו לך בחלום". אמרתי לו: "אני מפחד". למחרת חזרתי אליו. אמר לי הרב:‏ "הבחורה הזו היא לא שלך לגמרי… תתחתן עם מישהי מאותה משפחה". ‏כשיצאתי שאלתי את עצמי: "על איזה בחורה התכוון? האם אל זהרה? אבל לזוהרה יש ‏ארוס. אמרתי לעצמי: נחכה ונראה מה יהיה בעתיד".

יום אחד נחתי בביתו של יוסף, חברי. ופתאום נכנסה זוהרה בבהלה כזאת, כנראה ברחה מהבחור והוא רדף אחרי אחריה. הוא נכנס וראה אותה עומדת על יד המיטה שעליה הייתי נח. אמר לה:‏ "זהו, את רוצה להתחתן עם רבי יעיש, לכן את עושה בעיות?" ענתה לו: "מעולם לא חשבתי על הרב יעיש". ואז זוהרה אמרה לארוסה שהיא רוצה להתחתן רק עם מישהו שישמור על אמה, וארוסה לא הסכים לכך. אז קפצתי על ההזדמנות ושאלתי אותה אם היא רוצה להתחתן איתי והיא הסכימה. וככה בעצם הכרתי אותה.

מקצוע

עבדתי כמורה בקריית שמונה. יום אחד קיבלתי מברק ממשרד החינוך שעליי לנסוע לקריית שמונה לבית הספר הממלכתי דתי בתור מורה. הגעתי בלילה כי הנסיעה ארכה חמש שעות ואין את מי לשאול היכן בית הספר והיכן הדירה של המורים. כך ישבתי עם המזוודה בצד הכביש ומחכה לרחמי שמיים.

לאחר כמה זמן הופיעה בחורה אחת, ראתה מזודה על ידי ושאלה:"מה אתה עושה כאן ומה אתה מחפש?" הסברתי לה והראיתי לה את המברק. היא אמרה לי: "בוא איתי לדירה של המורים". אחרי יום קיבלתי כיתה – ה' ישמור! ילדים ממוצא יהודי פרסי, עיראקי, לא יודעים מה זה כבוד ודרך ארץ, לעולם לא באים בזמן, ילדים בגילאים שונים, אין עם מי לדבר. גם את האוכל אנו המורים השגנו בקושי רב, כל מורה היה קונה לעצמו ביצים, חלב, מרגרינה ולחם. גם בשביל לשתות תה היה צריך לעמוד בתור. בקיצור – כך היה עד שהגוף שלי הפך דק כמו גפרור.

פעם בשבועיים הייתה לי רשות לנסוע לראות את משפחתי, ובתנאי שאמצא ממלא מקום לשני ימים – ליום שישי וליום ראשון. גם כשאישתי הייתה שולחת לי מברקים, היו מעלימים את זה ממני. אחרי כמה זמן התפטרתי מעבודה זו, ומצאתי תפקיד יותר מתאים באמצעות מזכיר הפועל המזרחי הי"ו (שהיה מחדרה), אשר סידר לי תפקיד של הרב המקומי של קריית שמונה – רבי יצחק אוחנה זצ"ל שהיה גם ממלא תפקיד יו"ר המועצה הדתית.

לשכת הרב נמצאת במעלה ההר, בשיכון ג' בקריית שמונה. אבל איזה מין לשכה הייתה זו – בסך הכל מחסן רחב ידיים עם שירותים בפנים. רק כשהייתי בעבודה זו, נודע לי שיש לי קרובי משפחה: בת דודתי איטו עם בעלה מסעוד ועקנין הגרים בצריף. בעניין העבודה, התפקיד שלי היה טיפול ברישום תיקים לחתונה, בכתובות, והרבה פעמים סידרתי קידושין. מיניתי משגיחים לשבת כל היום ליד הקצבים, הייתי מבקר שוחטי עופות ובודק סכינים, ונותן תעודות כשרות למסעדות.

עלייה לארץ

שולחי הסוכנות היהודית במרוקו וההמתנה במחנה: התסיסה התחילה בכל מקום ובכל עיר ועיר ובמיוחד בקזבלנקה היהודים התחילו לברוח, מי רצון מי באונס או בשוחד, העיקר לצאת ממרוקו . אבל כולם עלו לארץ ישראל. רוב היהודים העשירים היגרו לקנדה אמריקה צרפת ואנגליה ואילו העניים ומעט עשירים עלו לארץ.

בתחילה היו שליחי הסוכנות היהודית מסתובבים בכל בתי הכנסיות ומזהירים: "תעלו עכשיו המצב ישתנה לרעה" ואין שומע. היו אומרים לקהל: כתוב "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה" (תהילים) כל עוד שעוד לא ראיתם צווחה –'אין יוצאת' אז תחכו ל"צווחה"… ומי יציל אתכם? עלו עכשיו! בעלי הון היו משחדים בצרור כסף את השליחים בעצמם ומיד באותו יום היו מבריחים אותם ללא טורח, ממציאים אישורים כוזבים ומטפלים בהם ויוצאים ללא פחד. אם אין כסף לשחד – אם יתמזל מזלך יקבלו אותך במחנה ושם תחכה עד שיבוא תורך לעלות.

המחנה נמצא מחוץ לעיר קזבלנקה -אלפי אהלים. היה שם חדר גדול מאוד רחב ידיים החדר הזה שימש כמטבח שם עבדו עשרות טבחים וטבחיות הכל בהתנדבות מספקים לכל באי המחנה שלוש ארוחות ביום. לפני הארוחה עומדים בתור עד שמקבלים את המנות שלך ושל משפחתך. גם דוד של קפה ענק היה שם . היו מספקים כל יום אורז, דגים, עופות, זיתים עגבניות, מלפפונים וכו'. הערבים שהסתובבו מסביב למחנה היו מביאים מידי יום חלב טרי למכירה בשביל התינוקות.

העלייה עצמה

הנסיעה ארכה ארבעה ימים. הגענו לצרפת ומהנמל לקחו אותנו למחנה. מחנה זה היה כמו אותו מחנה שליד קזבלנקה, רק פה היו חדרים מרווחים, בכל חדר ארבע משפחות והיו גם מעט אוהלים. גם כאן עיכבו אותנו ללא סיבה ניכרת.

יום אחד שמעתי ברמקול: "אדרי יעיש ומשפחתו, היכונו". אמרתי לכולם להזדרז. עלינו לאוטובוס לנמל. הגענו לנמל והעלו אותנו לאנייה שנקראה "ירושלים". באונייה אמרו לכולם איפה הם יהיו בישראל. לנו נתנו בחירה בין שני מקומות: מושב מעון או הר טוב. אני ביקשתי את הר טוב והסכימו. יש משפחות שהתעקשו לעבור להיכן שרצו ואז הם היו מחכים שיתבררו הענייניים, לאחר מכן העבירו אותם להיכן שהם רצו. אם לאדם מסוים יש כסף ורצה רק את דבריה (לדוגמא), הוא יכול לגשת לדבריה, לקנות בית ואז הוא הפסיד את הזכויות שלו.

לאחר מספר ימים עגנו לנמל חיפה בשעה 5:00 לפנות בוקר ומשם פיזרו את המשפחות, מי לישוב מי למעברה, כל אחד לפי מזלו – ואני עברתי למעברת הר טוב."

הזוית האישית

זיו לאה: אני מקווה שסבא שומר עליי מלמעלה, אני תמיד אוהב אותך.