מאגר סיפורי מורשת

שמי זאב ולק, אני יליד ישראל. גדלתי במושב שדה יעקב בעמק יזרעאל עם תאומה ששמה שושנה.

אבא שלי היה מורה אבל היה לנו משק קטן שבו גידלנו שתי עיזים פירות וירקות. היו מעט ילדים במושב שלנו ולכן פתחו בית ספר אזורי כל שנתיים, כך יצא שהייתי בן חמש וחצי כשנכנסתי. אז עוד לא הכירו את השיטה של בית ספר אזורי ביחד, לכן בכל מקום היה בית ספר קטן. אני הייתי בבני עקיבא ולכן התגייסתי לנח"ל, כשהיה שיעור בין צבא להתיישבות בקיבוץ אנחנו הצטרפנו לקיבוץ בארות יצחק ושם הכרתי את אשתי רבקה. כשהכרנו היא היתה בכיתה יא ואני הייתי באמצע צבא.

הסיפור שאשתף עמכם קרה כשהייתי בן שנתיים וחצי. בזמן הזה גרנו במושב בשדה יעקב בצריף פשוט עם גג של פח. אני טיילתי בחצר של השכן והיה שם בור עם מים, אני נפלתי לבור. למזלי המים של הבור היו קצת פחות מהגובה שלי, אבל הייתי ילד קטן והתחלתי לאבד שיווי משקל ולטבוע.  שושנה התאומה שלי, שתמיד דאגה לי כבר אז שהיינו בני שנתיים וחצי, ראתה שאני טובע והיא רצה חזרה לחצר שלנו לאימא שלי ואמרה לה: "אימא אב (זאב) מים!" אימא שלי לא ידעה מה היא רוצה, ובגלל שהיא לא הבינה והיא לא באה, אז שושנה משכה את אימא שלי בשרוול ואימא הלכה איתה. פתאום אימא ראתה אותי בתוך המים עולה ויורד והיא צעקה לעזרה, כי היא היתה בהיריון, ממש לפני הלידה של אחותי שולמית. אז הגיע בעל המשק והוציא אותי מהמים. בתור תודה הורי נתנו לבעל משק תמונה נחמדה, למרות שהוא היה אשם כי הוא השאיר בור פתוח. בזכות שושנה אחותי התאומה אני חיי עד היום.

הזוית האישית

ענת הנכדה המתעדת: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבא שלי בתכנית הקשר הבין דורי, ולשמוע על הסיפור הזה. למרות שזה לא הפעם הראשונה שהוא סיפר לי על זה תמיד זה מעניין מחדש, ואני שמחה שהנצחנו אותו במאגר המורשת.