מאגר סיפורי מורשת

  

המשפחה גרה ברחוב אוגרודובה 26 במרכז וורשה, בירת פולין. סבא שלי הרגיש שמתרחש משהו, והחל להביא עיתונים ציוניים הביתה. הוא שכנע את סבתי רחל לעלות לארץ. רכש אדמה בארץ וכאשר בא לרבנים לקבל את הקושאן (היכן האדמה נמצאת)  אמרו לו שאין אדמה, אבל הם יתנו לו במקום סרטיפיקט (ויזה) לעליית משפחתו.

 

ורשה 1936 

 

סבא שלי היה חסיד גור ולכן כאדם מאמין הלך לרב מגור לעיר גורה לשאול את דעתו על העלייה לארץ. הרב ענה לו ביידיש זה לא יכול להזיק-"זיז קניש שאטן" ביידיש. הם עלו לארץ בשנת 1936- משה, רחל וארבעת הילדים רבקה, חנה, מרגלית ודוד. אמי חנה הייתה בת 15 וחצי. משפחת אייגר קיבלה אותם בחיפה, אולם סבי וסבתי נסעו ליום אחד לתל אביב לבדוק מה קורה והחליטו שזו העיר בשבילם. הודות לכך ההיסטוריה של המשפחה שלי הלכה והתפתחה בתל אביב. אני מעריצה את סבא שלי, בעל הזקן , שהשכיל לראות כי ב- 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ואחיו, הוריו ואחיות סבתי והוריה נספו כולם.

  

כך גדלתי אני בילדות מאושרת על יד כיכר דיזינגוף ברחוב שלמה המלך 8. רחל ומשה רוטברג הקימו עסק למוצרי נייר ברחוב רמב"ם 3 בת"א , בשלב מאוחר יותר הם עברו לגור ברחוב הקליר 18. אמי ואני היינו צועדות מרחוב שלמה המלך דרך רחוב המלך ג'ורג' לרחוב רמב"ם. דוד, אחי אמי, היה נוטר בגיל 15-14 ולאחר מכן שירת בנייבי הבריטי, ודודתי מרגלית הייתה ממייסדי קיבוץ  "קדמה",  קיבוץ שהיה אחד מ- 11 הנקודות של "חומה ומגדל".

 

המשפחה מקורה ברוסיה הלבנה באלרוס. בעקבות מלחמת העולם הראשונה עברה לליטא, שם נולד אבי סמוך לווילנה בעיירה הנקראת ווילייקה, הסמוכה לנהר הוויליה. המקום היה בשליטה רוסית ופולנית לסירוגין ולכן המשפחה דיברה רוסית, פולנית, יידיש ובבית הספר למדו גם לטינית וגרמנית.

 

הוא למד בבית ספר תרבוס-תרבות, כלומר, למד לימודים עבריים כבר שם. לאחר מכן סיים גימנסיה פולנית.

אמו של אבי, רבקה שיינוק לבית שיפרין, התאלמנה מסבי נחמיה ולא הצליחה להשיג סרטפיקט (ויזה) לארץ. אחותו לאה עלתה כחלוצה ושלחה לאבי ויזה לעלות כסטודנט.

 

חלום חייו היה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עלה לארץ בשנת 1937, ונרשם כסטודנט בהר הצופים. את המסר הזה ללימודים הוא העביר לנו ,ואכן, ווילנה נקראה "ירושלים דה ליטא".  

לרבקה שיינוק ושני אחיו הצעירים של אבי, חיה ואריה, היה פחות מזל, אבל היה אומץ ותעוזה. סבתא רבקה ניגשה לתחנת הרכבת, כי הגרמנים היו קרובים ושמעה שזו הרכבת האחרונה שיוצאת לכיוון רוסיה. היא החליטה לנסוע לאחותה הגרה שם. אריה וחיה היו בני 12 ו- 14 והגיעו לרכבת, לחפש את אמם.

 

וכך עלו לרכבת האחרונה כשיצאה כאשר אין שום ציוד אלמנטרי ברשותם. ברכבת חיה שמה על אריה שמלה, כדי שלא יראו שהוא בן כיוון שהרוסים חיפשו ילדים שילכו להילחם (מלחמת העולם השנייה). את האחות של סבתי, שגרה ברוסיה, הם לא מצאו. היה איזה מפגש עם אחיינית, ובסופו של דבר הגיעו לסיביר, לנובוסיבירסק. בסיביר הקרה הם ניצלו הודות לכך שחיה הייתה קוקטית ומלאת חיים ומישה קליימן, יפה התואר, התאהב בה.

הוא היה בתפקיד בכיר בצבא הרוסי, הביא להם אוכל ועצים לחימום הבית. וכך חיה שחורת השיער, ומישה הבלונדיני בעל העיניים הכחולות, האף הסולד וגבה הקומה, הצילו את סבתי ודודי.

 

בתום המלחמה הם הגיעו למחנה עקורים בברלין ,שם נולד בן דודי נחמיה ומשם עלו לארץ.

אני מירי שיינוק, היום יאיר, ראיתי תמיד את ההבדל בין סבא וסבתא שלי, שעלו לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, לפני השואה לעומת סבתא שלי השנייה שנאלצה לברוח לסיביר בתנאים קשים מאוד. 

המשפחה שלנו חיה חיים טובים ושמחים. כולם עבדו קשה ואפילו קשה מאוד, אבל עשו זאת באהבה וגם הגיעו להישגים. מעל הכל כולנו למדנו לימודים גבוהים, ושמרנו על קשרים משפחתיים חזקים גם עם משפחת אבי וגם עם משפחת אמי.

 

 משוב על תכנית הקשר הרב דורי

רחל יגור: "תודה רבה על  הפרויקט הנפלא הזה. זו דרך הרבה יותר מעניינת ומשמעותית לסיפורים משפחתיים, הרבה יותר מעבודות שורשים יבשות שהכרנו. המפגש בין הסבים בביה"ס היה בעל עניין לכשלעצמו, לפי מה שסיפרה סבתא מירי. בית הספר הוביל את הפרויקט בצורה מכובדת ומכבדת".

 תשע"ו, 2016