מאגר סיפורי מורשת

שמי ברוך, אני בן 73, פנסיונר. נולדתי במרוקו בעיר מקנס. אבא שלי היה רב ושוחט ואימא שלי הייתה עקרת בית. אני יותר מחובר לאחים שלי בגלל שהוריי מתו.

בעיר מקנס חיו יהודים וערבים והיה אורח חיים טוב. חיכינו הרבה מאוד שנים לעלות לארץ ולאבא שלי הייתה מזוודה מוכנה. ביום שבת בשעה ארבע באו אנשי הסוכנות היהודית ואמרו לנו: "יאללה קדימה, נוסעים לארץ". עלינו על משאית של דגים ונסענו בשקט בשקט עד לגבול מרוקו – גיברלטר בספרד, שם חיכתה לנו אונייה מגיברלטר למרוקו והיה מחנה ליהודים. שם היה לנו זמן לסדר את הדברים ואז חיכתה לנו אונייה ממרוקו לספרד. משם עלינו על המטוס לישראל ובארץ לקחו אותנו לבית שמש.

הייתה לי ילדות מאוד טובה, היו לי חברים טובים, אהבתי לשחק בכל מה שהיה ולאבא של חבר שלי הייתה קונדיטוריה. בסוף היום היינו לוקחים את העוגית שנשארו ומוכרים אותן בשכונה. למדתי בבית ספר עם הבנים והיו לי הרבה חברים. למדתי משמונה בבוקר עד שתים עשרה תורה, ומארבע עד שמונה בערב לימודי ליבה. אני זוכר את המורה אשר שהיה קשוח מאוד, וכל מי שהיה מתנהג לא יפה היה מכווץ את האצבעות בידיים ועם סרגל מברזל היו מכים אותו.

בשירות הצבאי שלי הייתי מדריך כושר גופני. לאחר מכן מקום העבודה שלי היה בבנק. בחרתי לעבוד במקום זה כי אהבתי לעזור לאנשים. החוויה המשמעותית שלי הייתה לעזור לאנשים.

אני ואשתי הכרנו כשעמדנו בתחנת אוטובוס וראיתי בחורה יפה שמסתכלת עלי ושכחנו אחד מהשני. מאוחר יותר נפגשנו בחתונה של המשפחה ואז אמרתי לה שהיא בת הזוג שלי – והתחתנו. יש לי זיכרון מיוחד מיום הולדתי ה-70, מה שהיה מיוחד בו שהנכדים הכינו מצגת.

סבא ביום הולדת 70 עם המשפחה המורחבת

סבא כיום

עיסוקיי כיום הם לטייל בעולם, לבקר את הנכדים, לעשות קניות וללכת לחוגים. סדר היום שלי הוא לקום בבוקר, לשתות קפה, ללכת לבית כנסת ולהנות מהחיים. התחביב שלי הוא מוזיקה. החלום שלי הוא להמשיך לטייל בעולם במקומות שלא הייתי בהם. הנכדים שלי מקסימים ואני אוהב אותם. תקופת הקורונה עברה עליי באופן קשה בגלל שלא הייתה אפשרות לצאת.

הערך החשוב בעיני, הוא שאדם צריך קודם כל כיבוד הורים – זה אומר שכשאבא ואימא אומרים משהו, צריך להקשיב ולכבד אותם.

הזוית האישית

נוגה הנכדה המתעדת: היה כיף ומעניין מאוד לשמוע את הסיפורים של סבא.