מאגר סיפורי מורשת

סבא וסבתא שלי גרו בפתח תקווה ורצו לעבור לכפר סבא בגלל מערכת החינוך. חבר שלהם מהאוניברסיטה סיפר להם שעומד לקום יישוב חדש ליד כפר סבא ותיאר את אופי הישוב המתוכנן. הם "נדלקו", ולמחרת נסעו לאזור. הגיעו רגלית (כי לא הייתה עדיין דרך סלולה) להר שעליו סומנו מספר מגרשים. זה נקרא אז 'מצפה ספיר' (שהפך לימים ל'כוכב יאיר'). הם ראו את הנוף והטבע מסביב והחליטו שהם "הולכים" על זה.

באותה תקופה נפתחה הרשמה לקבוצה של 15 משפחות שעתידות לעלות על הקרקע. לאחר שנה וחצי של מיונים וסמינרים אינטנסיביים נבחרו המשפחות וסבא וסבתא שלי, אמא שלי והאחים התאומים שלה (הדודים שלי) זכו להיכלל בתוכן.

תקופת המצפה נמשכה כ-4 שנים בין השנים 1981-1985. זו הייתה תקופה מאתגרת. הם היו 15 משפחות מבודדות בלב אזור מרוחק, ללא חשמל (עם גנרטור), ללא תשתיות קבועות, שלא לדבר על שירותים או חנויות. הבתים היו מבנים קטנים מעץ דחוס, הטלפון היחיד במצפה שקישר אותם לעולם היה הטלפון הנייד מהעבודה של סבא שלי שהועבר כל ערב מהמכונית הביתה.

הם היו חייבים להתארגן עם מזון מראש (כל המשפחות קנו מקפיאים), כל משפחה הייתה חייבת לרכוש 2 מכוניות, כמובן שלא היו שירותים רפואיים במקום וגם לא מוסדות חינוך. לילדים לא היו חוגים ביישוב. ההורים היו חייבים לנסוע איתם לכפר סבא, העיר הקרובה, ולחכות שם לסיום הפעילויות. כל הגברים נאלצו להעדר מהעבודה יום אחד בשבועיים כדי לשמור על הרכוש במהלך היום. בלילה, הם נעזרו בשרותיהם של המתיישבים העתידיים שבנו את ביתם בשלב א' של היישוב, מה שהפך את המקום לאתר בניה.

בכל חורף היה הגנרטור נוהג לשבוק חיים, להשאיר אותם בעלטה ולחבל בכל המכשירים החשמליים שלהם. התמונה של כל הגברים רצים בגשם לנסות לתקן אותו חזרה על עצמה. זו הייתה ממש חלוציות לשמה.

במהלך השהות במצפה פרצה מלחמת לבנון הראשונה (יוני 1982). הגברים גויסו והנשים נשארו עם הילדים במקום המבודד והמנותק הזה. בגלל העדר טלפונים גם לא היה קשר ישיר עם המגויסים, מה שגרם לחרדה ולמתח רב. החברויות בין הנשים התהדקו בעת הלחוצה הזו.

עם זאת, יש למשפחה שלי זיכרונות מאוד נעימים מהתקופה הזו.

בשלב המיונים, המארגנים דאגו לכלול בין המתיישבים משפחות עם ילדים בגילאים דומים, כך שלכל ילד היה לפחות חבר אחד בשכבה. הילדים היו נוסעים בהסעות של מועצת דרום השרון לביה"ס בצופית שנחשב אז לאחד הטובים בארץ. הם קשרו קשרים גם עם ילדים מיישובי הסביבה והיו נוהגים לארח ולהתארח עם לינה. זה יצר חברויות מאוד עמוקות.

החיים הקהילתיים פרחו. נוצרו חברויות גם בין המבוגרים וכל אחד תרם מכישרונו וידיעותיו כדי להעשיר את חיי התרבות העצמאיים. חגים רבים נחגגו ביחד ב"צריפים הירוקים" (מבני ציבור בצבע ירוק) שהיוו אכסניה לכל הפעילויות המשותפות. בחלק מהחגים כמו חג ה"שבועות", הצטרפו חברי המצפה לחגיגות אזוריות שארגנה המועצה, ואף נהגו ליזום אירועים לילדים כגון: תחרויות אופניים, משחקים חברתיים שונים ופיקניקים משותפים בטבע.

סבא וסבתא שלי היו צעירים ונלהבים והייתה להם תחושה חזקה של ראשוניות. הם נקשרו מאוד למקום וחשו שהם שותפים לבניית בית ביישוב כלבבם. אמא שלי הייתה בת מחזור א' של ביה"ס היסודי שהוקם בכוכב יאיר, סבא שלי הקים בשנת 1986 את שבט הצופים ביישוב (שבט צור).

סבא וסבתא שלי מרגישים שהמציאות היום עולה על כל דמיון שהיה להם. התכנון אז היה ליישוב קטן של 200 משפחות והוא גדל וצמח ליישוב מפואר. סבא וסבתא שלי מתגוררים ביישוב עד היום, וכך גם דוד שלי, אשתו וארבעה בני דודים. אנחנו מגיעים לבקר בכוכב יאיר מדי שבוע, ומרגישים שם בבית בעצמנו.

היום כוכב יאיר (שבינתיים גם התאחד עם היישוב הצמוד צור יגאל) הפך לאחד היישובים המוצלחים במדינה וזה בפרוש מעל ומעבר למה שחלמו עליו. השנה חגגו לכוכב יאיר 40 שנה בחגיגות גדולות ומרגשות באמפיתיאטרון של היישוב, וסבתא וסבא שלי הוזמנו לבמה, יחד עם עוד 14 המשפחות הראשונות, לקבל תעודת הוקרה ופרחים על היותם ממקימי היישוב. אני הייתי בטקס עם כל בני המשפחה, ומאד התרגשתי.

הזוית האישית

רוני הנכדה: אני חוויתי עם סבתא שלי בפרויקט הזה המון חוויות וגיליתי עליה המון דברים חדשים. מאוד נהניתי לעבוד איתה ולבלות זמן איכות אתה לבד (בדרך כלל אנחנו נפגשים יחד עם כל המשפחה). אני מאחלת לה המון שמחה, בריאות, הצלחה, הגשמה ומלא מלא אושר ושתמשיך להיות מקסימה כמו שהיא.

סבתא דסי (הדס): היה לי כיף גדול לבלות עם רוני ביחידות. אני מרגישה שהתקרבתי אליה עוד יותר והכרתי תכונות מדהימות בנוסף לאלו שידעתי עליהן קודם. אני מאד גאה בה ויש לי רצון לבלות אתה עוד ועוד בפרויקטים יפים כאלו ובכלל. מאחלת לה בריאות, המון שמחה, אושר ושתישאר כל כך מקסימה, אטרקטיבית, חכמה, נעימת הליכות, צנועה ונהדרת.