מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כוח הרצון של חנה בורשן

סבתא חנה ושקד 30.07.2023
סבי וסבתי ביום חתונתם, 11.12.1964
ילדותה, עלייתה לארץ וההסתגלות לחיים בישראל של סבתא חנה

שמי חנה, הוריי הם אברהם ונעימה. נולדתי בבגדאד שבעיראק וגדלתי עם חמש אחיות וארבעה אחים.

קצת על ילדותי

אני זוכרת שבתור ילדה קטנה בזמן הפרעות ביהודי עיראק, נכנסו אלינו הביתה ערבים עם זעם בעיניים שרצו לרצוח את כל בני משפחתי. אמי התחילה לצעוק לכולם לרוץ החוצה, ואני תוך כדי מנוסה נפלתי על חתיכת ברזל שחתכה לי את הלשון. דיממתי המון, והפורעים שראו את המראה הקשה, "ריחמו" עלינו ועברו לבית הבא. כך למעשה הנפילה שלי הצילה את כל משפחתי.

אבי היה סוחר בדים עם הערבים ואמי הייתה עוזרת לו בחנות. ביום חורף קשה הוא יצא לעבודה ולמחרת מצאו אותו בתחנת אוטובוס קפוא למוות. שמענו על מותו ברדיו. אני הייתי בת 15 במותו, הפסקתי את לימודיי (יחד עם אחותי סוהאם) כדי לעזור בכלכלת הבית. התחלתי ללמוד תפירה כי לא היה מי שיפרנס (אבי נפטר ואמי הייתה אחרי לידה של אחותי הקטנה נטע), וכדי שאחיי יוכלו להמשיך ללמוד בבית הספר ארגנתי אותם כל בוקר, והכנתי להם אוכל לבית הספר.

אחרי מות אבי, אמי עודדה אותנו לעלות ארצה, היא אמרה שאין לנו עתיד בעיראק כי בכל רגע נתון יכולים להרוג אותנו. אחיי עובדיה וסמי הצטרפו למתחרת שהעלתה יהודים ארצה ואחד השכנים הערבים הלשין עליהם לשלטונות, והם באו לעצור אותם. אני זוכרת שאחיי סיפרו שעינו אותם וקשרו להם את השערות למאוורר והפעילו אותו. אחרי שהחזירו את אחיי מהחקירה, לקחו גם את אמי לבית סוהר ולאחר חקירות ועינויים התקשרו להגיד לנו שנבוא לקחת אותה לבית חולים. שם נאמר לנו שיש לה שטף דם במוח (כנראה בגלל העינויים שעברה בכלא).

אחותי סוהאם עלתה בשנת 1958 לארץ דרך לבנון והצטרפה ללולו, סבתי מצד אימא. אני עליתי בשנת 1963 דרך טורקיה, וגרתי אצל אחותי סוהאם שהייתה כבר נשואה. בארץ, דודי הכיר לי את עזרא בעלי ובדצמבר בתאריך 11.12.1964 נישאנו. שנה לאחר מכן נולדה בתי הבכורה ענת, ואז קיבלנו מברק שאמי נפטרה בעיראק (היא מאוד רצתה להגיע לארץ אך לא זכתה לזה). שנה לאחר מכן נולד בני צביקה, ובשנת 1967 נולד אבי.

בארץ, בגלל שלא ידעתי עברית ולא השלמתי את לימודיי, נאלצתי לעבוד בעבודות ניקיון, וסוהאם אחותי הכניסה אותי לעבוד במקום עבודתה בבית חולים בלינסון כשוטפת כלים. שנים עבדנו יחד ולא ידעו שאנחנו אחיות, משום שאסור היה ששתי אחיות יעבדו באותו מקום עבודה (גם לא היינו דומות, אז לא חשדו). רק לאחר שסיימתי את עבודתי בבלינסון, סיפרתי לחברותיי לעבודה שסוהאם היא אחותי והם לא האמינו איך הסתרנו את זה כל כך הרבה שנים (אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי צריכה עבודה).

גרתי עם חמי וחמותי בפתח תקווה עד שהחלטתי שקשה לי לטפל בזוג מבוגרים ובשלושה ילדים קטנים. לצורך רכישת דירה, עבדתי במטבח של בלינסון, לקחתי הלוואה מאחי סמי, ובעלי לקח הלוואה ממקום עבודתו- כך הצלחנו סוף סוף לקנות דירה משלנו ברמת גן (יורחב בהמשך). לאחר שמונה שנות עבודה בבלינסון, עבדתי כתופרת בקופת חולים "כללית" (שם תפרתי חלוקים ומגבות לאחיות ולרופאים) ושילבתי עבודות ניקיון אחר הצהריים כדי להחזיר את כל ההלוואות שלקחנו. לאחר 12 שנים כתופרת, קודמתי להיות מנהלת משק (לעוד ארבע שנים). בעלי עזרא היה מורה מחליף במעברה, ואז למד הנהלת חשבונות (לא היה לו מספיק כסף כדי ללמוד חשבונאות), הוא השתלב בחברת ביטוח "הסנה", שם עבד 33 שנה עד שהחברה פשטה את הרגל. הוא יצא לפנסיה מוקדמת בגיל 60.

המוטו של סבתא: "אין דבר העומד בפני הרצון".

קצת על כוח הרצון של סבתא: ראשית, סבתא עלתה לארץ בגיל 23 לבדה, ולא ידעה מילה בעברית (כאמור, היא עזבה את בית הספר כדי לעזור בגידול ופרנסת המשפחה). בזמנו לא היה אולפן ללימוד עברית, אך סבתא הצליחה להשתלב בעבודה ולמדה את השפה תוך כדי. בזמן הזה היא גרה עם בעלה עזרא בבית הוריו, ולאחר שנולדו להם שלושה ילדים והיא הייתה צריכה לטפל גם בילדים וגם בהורים של סבי (חמה היה אדם חולה מאוד), בשלב מסוים היא כבר לא עמדה בזה ואמרה לסבא שהיא רוצה בית משלהם. סבא ניסה להסביר לה שאין להם כסף לרכוש דירה, אך סבתא נלחמה, עבדה בשתי עבודות, סבא לקח הלוואות ממקום עבודתו, ולבסוף הצליחו לרכוש בית בעשר אצבעות. זה היה החלום שלה וההישג הגדול ביותר – למרות שהבית היה קטן, היא עבדה כל כך קשה והצליחה לרכוש אותו!

שנית, סבתא עישנה במשך 30 שנים ארבע קופסאות ביום ובני משפחתה כעסו עליה והפצירו בה להפסיק. יום אחד סבתא לא הרגישה טוב וקיבלה החלטה שהיא לא מעשנת יותר מעתה ואילך. ואכן, לאחר 30 שנים בלי גמילה/הכנה מוקדמת, סבתא הפסיקה לעשן בבת אחת.

שלישית, סבתא חלמה להוציא רישיון נהיגה ידני אך מצבם הכלכלי לא אפשר והיא העדיפה להשקיע את הכסף בילדיה. בגיל 50 היא החליטה שהיא מוציאה רישיון. סבתא החלה בשיעורי נהיגה אצל מורה נהיגה, שלאחר מספר לא מבוטל של שיעורים אמר לה שזה בזבוז כסף, וכדאי שתעבור לאוטומט. סבתא התעקשה להמשיך ללמוד על ידני ולבסוף עברה את הטסט המיוחל.

מסר לדור הצעיר: בגלל שסבתא עברה ילדות קשה, שאילצה אותה לעזוב את לימודיה בבית הספר ולעזור בכלכלת הבית, היא נותרה ללא השכלה. מה שהוביל לכך שעבדה בעבודות פיזיות, קשות, שעלו לה בבריאות. המסר שהעבירה לילדיה הוא שלימודים הם המפתח החיים, ואכן בתה הבכורה (ענת), בעלת תואר ראשון בכלכלה ומדעי החברה, בנה האמצעי (צביקה) מהנדס תעשייה וניהול, ובנה הקטן (אבי) רואה חשבון (כך הגשים את החלום של סבא עזרא ללמוד חשבונאות) – גם כל החתנים והכלות מלומדים (ועכשיו הנכדים..). ולכן, זה המסר שלה גם לדור הצעיר!

הזוית האישית

שקד הסטודנטית המתעדת: סבתא מספרת שהפרויקט עורר בה זכרונות (גם נעימים וגם פחות), אך אלו עיצבו את אישיותה והפכו אותה לאישה חזקה. מנקודת המבט שלי, ניתנה לי הזדמנות מבורכת להכיר את סבתא שלי ואת סיפור חייה לעומק. נחשפתי לסיפורים שלא הכרתי. אין ספק שאלו מפגשים שאזכור תמיד ואעביר לדורות הבאים.

מילון

פרהוד
פַרְהוּד (בערבית: الفرهود, משמעות המושג בפועל: הפחדה ברוטלית כלפי נשלטים) הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, 1-2 ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. האירועים שימשו כגורם מאיץ לתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה, עשור לאחר מכן. (ויקיפדיה)

מעברות
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לימודים הם המפתח לחיים“

”אם תרצו אין זו אגדה “

הקשר הרב דורי