מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית כהן, במסגרת שיתוף פעולה של תכנית הקשר הרב דורי והתאחדות הסטודנטים הארצית, אני מעלה אל מאגר המורשת סיפור תיעוד אודות קורותיה של סבתי, מוסיה ביליאבסקי, אל מאגר המורשת של התוכנית. את הסיפור הקלטתי וכתבתי מסיפורה של סבתי.

1941. הרכבת הדחוסה והעמוסה נסעה במהירות כמו חוששת שאם תעצור לרגע תקרוס תחת משאה האנושי. הכובד והצפיפות מילאו את האוויר הסמיך והתערבלו עם פחד, תקווה ודמעות. גברים, נשים וילדים מכל רחבי אוקראינה ולכולם חלום משותף: לברוח מהמלחמה המשתוללת בארץ מולדתם ולהגיע בשלום אל ברית המועצות. לחיות.

בין כל הצרחות פילחה את הרכבת צרחת כאב של אישה יולדת ומיד אחריה – צרחה של תינוקת שבאה לעולם. מקום הלידה: הרכבת הבורחת לפנזה – Панса"". ברוכה הבאה מוסיה.

חייה של סבתי מצד אימי, מוסיה ביליאבסקי, היו רצופים במהמורות וקשיים כבר מיומה הראשון. נדמה כי בשנים 1941-1945 לא היה חבל ארץ שהמלחמה והשלכותיה לא הגיעו אליו. משפחות נפרדו בכאב ואנשים נעקרו ממקום מגוריהם לשנות נדודים. ב-1941 גם אמא של סבתא, רייזה ביליאבסקי, שהייתה בהריון מתקדם יצאה לבדה במסע בריחה מאוקראינה לדרך הארוכה יחד עם שני ילדיה – יבגני (8) ופאינה (4). לאחר שילדה ברכבת, היא ירדה עם ילדיה במחנה הפליטים הסמוך – פנזה. שם נשארה שנה אחת עם התינוקת הקטנה מוסיה ובנתיים את הילדים הגדולים-  יבגני ופאינה – לקחו לסמרקנד "Самарканд"  . בסמרקנד התגורר אחיה של רייזה עם משפחתו – משפחת "לשק" והם אירחו את הילדים.

בשנת 1942, כשמוסיה התינוקת הייתה בת שנה, יצאה איתה אמא רייזה ממחנה הפליטים פנזה לכיוון סמרקנד, לפגוש את ילדיה ולהתאחד שוב. בסמרקנד גרה המשפחה בבית האח – במטבח במשך כ-9 שנים. רייזה עבדה קשה לספק אוכל לילדיה, אך העוני והמחסור היו קשים מאוד והכסף אף פעם לא הספיק.

בגיל חמש, למדה מוסיה הקטנה לקרוא. מגיל צעיר היא הייתה חכמה מאוד, ובחושיה החדים הבינה כי הידע שתצבור יוכל לספק לה צרכים נוספים. לכן השקיעה את עצמה כולה בלימוד.

כאשר החלה מוסיה ללכת לבית הספר, היא הייתה כה חלשה עד שלעיתים צנחה תחתיה מרעב והתעלפה. אולם בגלל שהייתה תלמידה מבריקה ומסורה ללימודים בכל מאודה, הצוות בבית הספר אהב את הילדה הרזה הקטנה ודאג לה. גם ההורים של חבריה לכיתה ביקשו ממנה שתלמד עם ילדיהם ותקדם אותם, ובתמורה דאגו לה לחמאה, אוכל מזין וביגוד לביה"ס.

כשגדלה מוסיה והגיעה לסיום ביה"ס היסודי, יעצה לה מורתה שהבחינה בכישרונה וחריצותה – לדלג על לימודי התיכון וללכת ישר ללימודי רפואה. ואכן, סבתא החרוצה לא בזבזה את הזמן וב-1961, התחילה לימודי רפואה. גם בלימודי רפואה הייתה מבריקה ומצטיינת ובשנה השלישית ללימודיה החלה התמחות פרקטית בכירורגיה במחוז מרוחק הנקרא "שרבט" Щербет  -שם עבדה שלוש שנים עד 1964 אז חזרה לעבוד סמוך למקום מגוריה בבית החולים האוניברסיטאי בסמרקנד – ככירורגית ילדים.

ב-1972, כאשר היתה סבתא בת 30 היא הכירה את בעלה. הם התחתנו ובאותה שנה נולדה אמי. כילדה, אמי אהבה מאוד את סבתא רייזה שכל הזמן הזה גרה בסמיכות. בימים הרבים בהם הייתה מוסיה עובדת קשה לפרנס את ביתה ולספק לביתה השכלה איכותית ביותר – לימודי פסנתר, רפואה וכל הניתן, הייתה אימי מבלה עם סבתא רייזה – אמה של מוסיה ונהנית. השנים עברו ואמי בגרה, וב-1990, כאשר אמי הגיעה לגיל 18 – החלה גם היא לימודי רפואה. בסיום שנתה הראשונה ללימודי רפואה היא נסעה למוסקבה, שם הכירה את משפחת הרב בערל לאזאר- רבה הראשי של רוסיה. היא שהתה בביתם שנה שלמה וספגה לקרבה את אורח החיים הדתי. בסיום השנה – בדצמבר 1992– עלו היא וסבתא לישראל.

כאשר הן הגיעו לישראל, שיכנו אותן בעיר באר שבע. גם כאן, סבתא מוסיה שכל חייה העריכה השכלה ואהבה ללמוד לא חשבה לוותר ומיד ניגשה ללימודי השפה העברית – בה היא שולטת היום ומדברת באופן שוטף. גם בתחומה המקצועי הלכה לביה"ח סורוקה בבאר שבע לעבור השתלמות בתחום בו עבדה – כירורגיית ילדים.

עם הזמן הכירו אמי ואבי והתחתנו, ונולדו להם עשרה ילדים. כיום יש לסבתא עשרה נכדים אוהבים, ויותר מחמישה נינים מתוקים, כן ירבו. גם היום סבתא ממשיכה ללמוד, לקרוא ולדייק את השפה שלה ותמיד מסורה ונרתמת לעזור. היא מאמינה גדולה בכל הקשור להשכלה ובכוח שלה ותמיד מדרבנת אותנו ללמוד כי ידע זה כוח.

הזוית האישית

עבורי , סבתא מוסיה האהובה היא דוגמה ומופת לחריצות ולכוחה של התמדה, השקעה והשכלה. היא מעולם לא חשבה לוותר בגלל נסיבות חייה, אלא להפך, תמיד שאפה להתקדם ועבדה קשה כדי לממש זאת והיא מהווה השראה גדולה בשבילי.