מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב מצרי נולדתי בתימן בעיר עודיין, בשם יעקב אהרון, אך מכוון שסבי היה נוסע רוב הזמן למצרים, כינו אותו בשם "מצרי" ולכן עד היום שם משפחתי הוא "מצרי" במקום משפחת "אהרון". אני הבן השני מתוך חמישה אחים. התפרנסנו מגידולי קרקע. היו לנו שדות בהן זרענו דורה (דוחן).

בתימן גרנו בצפיפות רבה, בבית מגורים העשוי מטיט.

בתקופתי לא היה קיים בית ספר ולכן אחי הגדול לימד אותי תורה לפני עלות השחר ובו זמנית אנו שמרנו בשדה על היבול מחיות היער, קופים ומזיקים אחרים.

חשוב ציין שלא היה לנו את השפע של היום, היה לנו עדר בקר וזה סיפק לנו את הבשר והחלב. שתינו מי באר אותם שאבנו בעזרת כדים. יחד עם זאת, אף פעם לא התלוננו, תמיד הסתפקנו במועט וחיינו בצניעות רבה. גם בלבוש זה בה לידי ביטוי, הגברים לבשו כמעין שמלות וצעיפים סביבן וכיפות גדולות מונחות על הראש.

מסביבנו חיו ערבים, היו תקופות בהם היה כבוד הדדי ואף בשנות הבצורת הם ביקשו שנתפלל לאלוקים שלנו לגשמים, אך היו גם תקופות פחות נעימות, ביחוד כשהשלטון עבר הפיכה (אימאם יחיא חמיד אלדין נרצח ב- 1948), אז התנכלו ליהודים במעשי הביזה ועוד…

התגשמות החלום הציוני

הזיקה של יהודי תימן לארץ ישראל עמוקה ועתיקת יומין היא, מראשית שבתם בגלות ועד להתגשמות משאת נפשם – עלייה לארץ הקודש.

היישוב היהודי בתימן הוא קדום ביותר. הקשר בין יהודי תימן לבין א"י לא נותק בכל תקופת גלות ארוכה זו. הקשר נבע מאהבת התורה ואהבת ארץ ישראל, אשר היוו גורם מרכזי בחיי היהודים. זכר ציון וירושלים והתקווה לגאולה ליוו אותם יום-יום בתפילתם, בלימודיהם, בשירתם, בשמחתם ובצערם.

את הגולה ראו יהודי תימן כישיבה ארעית עד לבנייה של ירושלים. משך מאות שנים ידועים יהודים מקרב יהדות תימן אשר ביקרו כשליחים או כעולים לארץ ישראל. כמו כן, הגיעו שליחים מארץ ישראל לתימן כדי לאסוף כספים לקיום הישוב היהודי בארץ ישראל.

תמיד רצינו לעלות לארץ הקודש ואף פעם לא שכחו, כי תימן היא מקום זמני עבורם. חמי סיפר לבעלי, כי בכל שנה בליל הסדר, עם תום קריאת ההגדה, משפחתו הייתה אומרת את המשפט:" בשנה הבאה, בירושלים הבנויה", מתוך תקווה שאכן זה באמת יקרה.

כששמעתי על קום המדינה, נשאתי את עיניי וראיתי שובל של כוכב שביט, וזה היווה עבורי סימן של גאולה. בעקבות כך, החלטתי לעלות לארץ ישראל. לשם כך, אספתי את חפציי, שחטתי את הבקר, וייבשתי את הבשר, על מנת שיהיה לנו צידה לדרך. אבי הציע את ביתו למכירה אך הגויים סרבו לקנות ממנו, משום שידעו שכשהוא יעזוב הם ממילא ישתלטו על הנכס. באין ברירה, אבי עזב את ביתו יחד עם משפחתו, ועלינו לארץ ישראל מתוך שמחה רבה והתרגשות גדולה.

מאלבומו של יעקב מצרי

כשמשפחתי הגיעה לארץ ישראל, בתקופת החורף, היא שוכנה במחנה עולים ראש העין. במחנה העולים התנאים הכלכליים היו קשים. בנוסף לזה, הם סבלו מגשמים עזים כשלרשותם היו אוהלים בלבד. בגשמים העזים החפצים שלהם צפו מתוך האוהל ונסחפו במורד ה"נהר". היה להם קר מאוד. הם התפרנסו מעבודה בחקלאות.

עד היום אני מתגורר ברה"ע עם אשתי רחל שתחייה ואיתה הקמתי בית עם ארבעה ילדים מקסימים ו-11 נכדים מופלאים.

סיפורו של חפץ

*מגילת אסתר

זוהי מגילת אסתר שנכתבה לפני כ-100 שנה בתימן. את המגילה הזו קיבלתי מסבא שלי. כפי שניתן לראות, המגילה כתובה על קלף ובכתב יד של סופר סתם. לכן המגילה כשרה לחלוטין. ב-45 שנים האחרונות המגילה נמצאת ברשותי ואני שומר עליה מכל משמר, מפני שמדובר בחפץ נדיר ועתיק. אני שומר אותה בקופסא מהודרת, ומידי שנה בחג הפורים אני מקפיד לקרוא ממנה את מגילת אסתר.

חמי סיפר לי, שלא אחת כאשר הוא מכין את המגילה, דמעה ניגרת מעיניו, שאז הוא נזכר בסבא שלו, שממש נגע בזו המגילה. כך, הוא חש שדורות שלמים של משפחתו מחוברים דרך המגילה. ולי נותר לבקש משאלה, שהמגילה תמשיך לעבור מדור לדור, ועימה יעברו גם סיפורי משפחת מצרי.

מגילת אסתר

הזוית האישית

אודליה: נהניתי מאוד לכתוב את העבודה על שורשי משפחתי ועל שורשיי מצד אישי היקר בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. פרטים חדשים נודעו לי על המשפחה של בעלי העיסוק בעבודה חיזק בי את השורשים הנטועים עמוק בהיסטוריה של משפחתי אני שמחה שבעלי וילדיי הם חלק מהעץ.

סיפור זה הועלה לפרסום ע"י המורה אודליה אהרוני, שתיעדה את סיפורו של אבי בעלה, יעקב מצרי. הסיפור תועד  במסגרת ההשתלמות למורים מובילי תכנית הקשר הרב דורי, שהתקיימה בבית יציב בתאריך 4.7.22.