מאגר סיפורי מורשת

שמי דוריתה, והסיפור שלי מתחיל בכפר קטן בארגנטינה בשם פדרמר. הכפר הוקם על ידי יהודים מרוסיה, בלארוס ופולין על אדמות שקנה הברון הירש (כמו כפרים ועיירות רבים נוספים).

מאין באתי

בשנת 1893 עגנה בבואנוס איירס אונייה. בין כל המשפחות היהודיות באונייה הייתה ילדה קטנה בת 6, סבתא שלי, שהגיעה לכפר פדרמר יחד עם משפחתה, משפחת גולומב. כמו יהודים רבים שהגיעו לארגנטינה, גם הם עברו פוגרומים קשים ברוסיה ובפולין, והיו כפריים עניים מאוד, סוחרים ולומדי תורה, שמעולם לא עסקו בחקלאות. בן רגע היו צריכים להפוך לחקלאים: חילקו כמה דונמים לכל אחד והיו צריכים לעבד אותם. הייתה בצורת וגם ארבה, וילידי המקום קינאו ביהודים שקיבלו אדמות, וכל אלה הפכו את התקופה לקשה מאוד עבורם. באונייה אחרת הגיע סבא שלי, מיכאל הורוביץ, ובבוא העת הם נישאו, ונולדו להם שש בנות ושני בנים. בן אחד נפטר בגיל צעיר ממחלה ונקבר בפדרמר. סבא מיכאל היה איש מאוד מוכשר ולמד מהר מאוד את השפה, עד כדי כך שמינו אותו למורה בבתי הספר הממלכתיים. סבתא פסיה, שהייתה מומחית במיומנויות – לימדה בבתי הספר רקמה ותפירה, וכך התפרנסה יותר טוב מאחרים (שהתקשו בחקלאות). אימא שלי הייתה אחת מששת האחיות האלה.

באותה תקופה הגיעה למקום משפחה אחרת בה אב המשפחה ואשתו למדו בצרפת במונפלייה, האב למד חקלאות והאם למדה ביולוגיה של הפרחים, וכשהגיעו למקום הוא מונה להיות מדריך החקלאים. הם גרו במרחק 3- 4 ק"מ מהבית שלנו ונוצרה ידידות מאוד עמוקה בין המשפחות. אחד הבנים שלהם הפך לימים לבעלי! החיים התרבותיים בכפרים היו עשירים: הייתה ספרייה וקהילה מאורגנת, היו עורכים הצגות, חוגגים את כל החגים היהודיים, ומאוד שמרו על הקשר ליהדות, הם היו אנשים מטבעם דתיים מאוד. לפני מלחמת העולם השנייה – בשנת 1933 הגיע אבי מבלארוס מעיירה קטנה מאוד, אבא שלו היה מלמד בחיידר, והעוני היה מאוד גדול, ובכל זאת הצליח להגיע לארגנטינה. בארנגטינה התקבל על ידי בני דודים שהגיעו לפניו בעיירה אחרת, עזר להם בעבודות בחקלאות, ואחכ עבר לפדרמר. שם הכיר את אימא שלי והם נישאו ב1935.

משפחה של אנשי חינוך

אבי ידע טוב מאוד יידיש ועברית, ולכן התמנה למורה בבית הספר היהודי בעיירה והצטיין בהוראה. באותה עת היינו ילדים קטנים. לתקופה מסוימת העבירו את אבא לעיירה אחרת לא רחוקה מפדרמר, ועברנו יחד איתו. אחי ואני חלינו שם. לא היו שירותים רפואיים, הרופא היה צריך להגיע מרחוק מאוד, וקיבלו את כל מחלות הילדים בתקופה של כשישה חודשים- חצבת, שעלת, הכל… אז אימא החליטה שזה לא המקום בשבילנו ועברנו לכפר גדול יותר – דומינגס. שם היו כבר כ-120 משפחות של יהודים שקיבלו אותנו. בדומינגס אבא המשיך ללמד בקהילה ואימא התחילה להיות גננת. אחי ואני הלכנו לשני בתי ספר – בית הספר היהודי יחד עם תלמידים של אבא, ובית הספר הממלכתי הכללי בבוקר. גרנו בדומינגס כמעט עשר שנים.

חיים בקהילה יהודית – דומינגס

דומינגס הייתה עיירה מפותחת ויפה. היה שם בית חולים גדול (רופא המשפחה ד"ר פילר), ספרייה (הספרנית הייתה שכנה שלנו), היה שם אולם להרצאות לשמחות ולאירועים קהילתיים, חנויות, בית מרקחת. היה גם פארק גדול שכל אירוע בבית הספר הממלכתי הלא יהודי חגגו שם, למשל את יום העצמאות של ארגנטינה, לבושים בתלבושת האחידה: חלוק לבן עם חגורה קשורה מאחור. בכל בית היה רדיו גדול עגול למעלה.

בקיץ אימא הייתה לוקחת את אחי ואותי לאכול גלידה ברחוב הראשי ולפארק, שם נפגשנו עם משפחות אחרות – כולם יהודים, היינו משחקים מחבואים וקופצים בחבל עד מאוחר. רוב הילדים היו יהודים, גם המורות. רק המנהל היה גוי, קסטרו, רציני כזה, נשוי לדנית בלונדינית יפהפייה וכל הילדים שלהם היו בלונדינים יפהפיים. צמוד לבית הספר היהודי היה בית כנסת, שם אבא שלי היה בעל קורא – החזן. היה לו כובע גדול ובחגים היה שם כמעט כל היום. באותו בית כנסת חגגנו את בר המצווה של אחי. כיוון שבבתים לא היו תנורים לאפות את העוגות והשטרודל, כל החברות של אימא הכינו מאכלים בבתים ולאחר מכן כולם אפו אותם במאפייה המקומית, והביאו אותם לבית הכנסת.

פסח

חגגנו את כל החגים עם כל המסורות. בפסח הגעילו את הכלים אצלנו בבית: בחוץ, עם תרמוס, אימא הייתה מחממת מים רותחים ובתוכם הייתה מניחה חתיכת ברזל שהייתה מגעילה את הכלים, הכניסה והוציאה סיר אחר סיר. ומה לגבי מצות וקמח מצות לקניידלעך? כמו כל היהודים בעיירה, הזמנו מבואנוס איירס.

במטבח

בבית אימא בישלה על מעמד עם גחלים. בכל בוקר הייתי קמה מוקדם ומחממת עליו מים כדי שיהיה לנו מה לשתות. המקרר שלנו היה קופסא מעץ, והיינו קונים את הקרח בחתיכות גדולות מהמוכר שעבר ברחוב. את החתיכות היינו עוטפים אותם בהרבה ניירות, שמים בקופסא למעלה, ובמדף למטה אימא הייתה מניחה את החלב והבשר. מתחת לקופסא המים היו מטפטפים והיינו צריכים לדאוג לנקות ולייבש. בבית היה ברז עם מים לשטוף את הכלים או להתקלח, והייתה באר בחצר.

מים לשתייה היה בחוץ במרחק של עשרה מטר מתוך מתקן שהעיירה התקינה. את הצרכים היינו עושים בחוץ ב'לטרינה' – בוטקה עם חור ומתקן מעץ לשבת עליו, ולא, לא היה נייר טואלט, היינו משתמשים בניירות של עיתונים.

בחצר בדומינגס היו לנו עצי פרי רבים, שזיפים, פרחים ולול. אני זוכרת שאימא הייתה מכינה ריבה מהוורדים שבחצר. עד היום אני זוכרת את הטעם שלה. אף פעם לא אהבתי את הריבה הזאת. היו לנו גם גפנים וכחודשיים לפני פסח היינו קוטפים את הענבים ובתוך בקבוקים רחבים מאוד היינו מכינים את היין לפסח: היינו ממלאים את הבקבוקים, סוגרים אותם טוב טוב, מניחים בפינה וכעבור כמה חודשים אחרי תהליך התסיסה – נוצר יין! זה היה היין הכי טעים ששתיתי. לא הייתי אכלנית, הייתי רזה (ויפה…), אימא הייתה לוקחת אותי לרופא הפרטי והייתי מקבלת זריקות לתיאבון כדי שיהיה לי תיאבון וכדי שאהיה חזקה.

חגיגות העצמאות

ב- 1948 חגגנו את הקמת מדינת ישראל, בדומינגס. אני זוכרת שאימא הלבישה אותי בשמלה מאוד מאוד חגיגית שקיבלנו מארצות הברית, ויחד עם כל הקהילה וכל היהודים באזור שהגיעו על סוסים מקושטים בדגלי ישראל,  צעדנו לאולם המרכזי, שם נאמו ושרו. החגיגה הייתה מאוד גדולה, מהבוקר עד אמצע הלילה, סה"כ הייתי בת 10. כולנו רקדנו ברחוב, והייתה הרגשה מאוד חגיגית וחופשית. לא צחקו עלינו. חגגנו את יום העצמאות הראשון בדומינגס בצורה מכובדת ביותר.

המלחמה

בארגנטינה לא הרגשנו את המלחמה מקרוב (מלחמת העולם השנייה). סבא שלי ניהל, לצד מנהלים נוספים, את 'המכון ללימודי יהדות' בבואנוס איירס, מוסד יהודי חשוב. כל הילדים היהודים מכל הפרובינציות באו למכון אחרי כיתה ו', וביניהם גם אחי. זאת הייתה בעצם פנימייה, וסבא היה אחראי על המקום מטעמי דת – היה משכים את הילדים, מניח איתם תפילין ומחנך אותם על ברכי היהדות. המורים הטובים ביותר בבואנוס איירס לימדו שם, מורים יוצאי סמינרים באירופה מליטא ווילנה, ידענים ומשכילים מאוד. בחופשות סבא היה בא אלינו לדומינגס, ובערב סבא היה יושב עם אבא שלי והיו פורסים מפה, ומסתכלים עליה איפה הגרמנים, איפה פולין ואיפה הרוסים ומה הם כבשו, ואיפה אלו פלשו, עקבו אחרי המלחמה יומיומית, ככה סבא היה יושב עם אבא.

בואנוס איירס

כשהייתי בכיתה ה' אימא החליטה שעוברים לבואנוס איירס. החיים בעיר הגדולה היו שונים לגמרי, גם הבית פיזית היה שונה – דירה קטנה, שלושה חדרים, מטבח, שירותים עם הכל, אמבטיה ואפילו בידה, ופאטיו קטן. שני חדרים למטה והחדר השלישי למעלה, שלנו הילדים. בכל מדרגה אימא שמה עציץ .בית חשוך – לא כמו בדומינגס.

ציונות

בבואנוס איירס חלק משמעותי מחיי היה תנועת הנוער. היו שם גורדוניה, דרור, הנוער הציוני, בית"ר, בני עקיבא, ועוד.. לא זוכרת למה, אבל נכנסתי לתנועת הגורדוניה, הייתי בת 13 – 14. זאת הייתה הפעילות הציונית הראשונה שלי, תוך כדי שלמדתי בסמינר למורים. מי שרצה אחר כך להיות מורה, למד עוד שנתיים והתמחה בהוראה בבית ספר היהודיים בלבד. היה מחסור במורים כי היו הרבה ילדים יהודיים והרבה בתי ספר ולא היו מספיק מורים שידעו עברית, וכשבאתי לבאונוס איירס אחרי שלמדתי עם אבא שלי ידעתי עברית ויידיש. לפני שסיימתי את הסמינר המנהל נכנס ושאל מי רוצה לעבוד בהוראה, אז הרמתי את היד, וגם ידיד שלי נחמן וידידה שלי נחע (נחמה) – ואיתה בגלל ששמות המשפחה שלנו מתחילים באות ב' (בלצינסקי וברד) ישבנו כל השנים אחת ליד השנייה – ומשם נוצרה ידידות של למעלה מ70 שנה!! בתקופה קצרה מאוד גורדוניה ודרור התאחדו ונוצרה התנועה איחוד הבונים. (הקיבוצים מפלסים, אור הנר, ניר עם, חצרים, הם של איחוד הבונים. קיבוץ ברור-חיל הוא של איחוד הבונים של ברזיל).

מכיוון שהתחלתי לעבוד צעירה מאוד ומצד שני רציתי לסיים את הלימודים בסמינר, לא הצלחתי ללמוד בבית ספר ממלכתי, אלא רק בסמינר ולעבוד. אז בסמינר למדתי בערב, ועבדתי בבוקר ובצהריים בבית ספר חיים וייצמן, שם הכרתי את נחמן ידיד טוב שלי.

הייתי מאוד פעילה בתנועה, לבשנו חולצה כחולה וסרט אדום. הייתה הרבה תחרות בין התנועות ובפרט עם השומר הצעיר. בתנועה ארגנו פסטיבלים, למשל פסטיבל 'דליה', בו רקדנו הורה, זה היה מדהים.. הייתה קבוצה של נגנים: שני אקורדיונים, כינור, חצוצרה וחליל, הם ניגנו ואנחנו רקדנו לצלילי המוזיקה. הריקודים הכי יפים.

גולדה מבקרת – ותנועות הנוער מתגאות

באחת ההזדמנויות גולדה מאיר באה לבקר בארגנטינה. אירחו אותה באיצטדיון ענקי של 60 אלף מושבים בבואנוס איירס, וכל תנועת נוער הראתה את כישוריה: מקהלות, שירים, להקות, ממש פסטיבל לכבודה כדי שהיא תנשום את האווירה היהודית-ציונית שהייתה אז בארגנטינה. הייתה חוויה עשירה ובלתי נשכחת, אני זוכרת את זה עד היום…

איזו תנועה אוספת יותר כספים לקק"ל?

בבואנוס איירס יש שני בתי קברות יהודים, אחד לעשירים, שם נקברים עד היום העשירים ביותר, והשני – העממי. היהודים היו מבקרים את קברי המנוחים בימי ראשון בבוקר, ותנועות הנוער היו מתרימים שם כספים בקופה לקרן הקיימת. תמיד היינו נלחמים בין התנועות מי ילך לבית הקברות 'ליניארס' – של העשירים ומי ילך ל'טבלדה' – בית הקברות של של ה'עמחה', כי ב'ליניארס' היו מתרימים יותר. ותמיד היינו מפסידים והולכים להתרים ב'טבלדה'. לקחנו את זה כל כך ברצינות! אני תמיד הייתי לוקחת את זה קשה, הייתי הולכת לשם עם חבר טוב אליהו לוינס, היינו באים מהבוקר עד אחר הצהריים כשהאורחים כבר הלכו, וממלאים את הקופסא בתרומות. אחר כך היינו לוקחים את הקופסא הגדולה ומביאים לקרן הקיימת, שם הם היו סופרים את הכסף ובודקים מי אסף יותר – אנחנו או השומר הצעיר – ובסוף השנה היו מחשבים מי התנועה שאספה הכי הרבה כסף לקרן הקיימת, והכסף הזה היה מגיע לישראל – אני מקווה..

אגב בתי קברות – סיפור צדדי ואפל בהיסטוריה של ארגנטינה

בשנות ה-20, הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, באו לארגנטינה משפחות יהודיות לא דרך הברון הירש אלא באופן פרטי, והיו נוכלים. הם היו חוזרים לפולין, משכנעים משפחות שיתנו להם את הבת כדי שתבוא עם הגבר לארגנטינה, תתחתן ותתעשר, וההורים העניים היו אומרים 'סעי בתי, החיים שלנו עלובים ויהיה לך יותר טוב שם'. הנוכל הוא היה מביא את האישה לבואנוס איירס מפולין, ולא מתחתן איתה כלל וכלל. שם נוצר מעין בית בושת. זאת הייתה קבוצה של עולם תחתון יהודי, שהיו גם בברזיל ופרגואווי, היו מביאים בנות, סוגרים אותן שם, והייתה מדאם שהשגיחה עליהן והן היו צריכות לקבל גברים יהודיים וגם לא יהודיים, גנרלים וכל מיני. למנהל של כל העסק הזה קראו צבי מגדל, ובשנות ה-30 אישה אחת אזרה אומץ ובהזדמנות מסוימת יצאה מבית הבושת למשטרה, וסיפרה את ה-כ-ל. בין כל האורחים היו הרבה גנרלים ואנשי משטרה, ובן לילה נסגרו כל המקומות האלה וכל השותפים וכל הגברים שהיו שם נשלחו לבית סוהר גדול שהיה באושוואיה (אחרי ברילוצ'ה) . ב-1930 הסיפור הזה נגמר. איך אנחנו יודעים את כל זה? כי אותה אישה התחתנה והנכדה שלה כתבה ספר על זה בשם 'לה פולקה', ובעברית תרגם אילן הירשפלד לספר 'מעשה בטבעת'.

כיוון שלקהילה נודע על הדבר הזה, בעלי המקום היו מוקצים על ידי הקהילה היהודית. הם לא נתנו להם להתפלל יחד בבית הכנסת, וגם לא נתנו להם לקבור את המתים באף מקום. צמוד לבית הקברות ב'טבלדה' – זאת תהיה הפתעה להרבה דרום אמריקאים – יש בית קברות סגור הרמטית עם מפתחות ענקיים ושם קבור צבי מגדל ונוספים שהמשטרה לא תפסה, ואסור להיכנס לשם, כאילו יש שם טומאה. על כל זה לא ידענו, גרנו שנים שם ולא הכרנו את זה.

הכשרה לעלייה

הדרכתי בתנועה והלכתי למחנות קיץ, ובשלב מסוים נכנסתי להכשרה לעלייה. במרחק שלוש שעות מבואנוס איירס היה מקום מיועד להכשרות של התנועות. החיים שם היו דומים לחיי הקיבוץ – בתים משותפים, חדר אוכל, בגדים משותפים, הכנה לעלייה לארץ ובפרט לקיבוץ.

התחלתי לעבוד בחקלאות והרגשתי שאני לא אוהבת את זה ושזה משעמם. במקביל החליטו לפתוח כיתות של עברית – אולפנים לחבר'ה שעומדים לעלות לארץ. באולפן של השומר הצעיר למדו כל אלה שידעו קצת עברית, באו מכל ההכשרות שלוש פעמים בשבוע, אז לימדתי שם. הייתי הולכת קילומטר עד לשם. ביומיים הנותרים המשכתי לעבוד בחקלאות.

באולפן הקבוצה הייתה מדהימה, אהבתי ללמד ואהבתי שהקבוצה שרצתה ללמוד, לא הייתה שם בעיה של משמעת. כלבה גדולה הייתה מחכה לי כל יום בשער ומובילה אותי לסלון עם התלמידים שחיכו לי עם ש"ב. יום אחד הגעתי והכלבה התנפלה עלי! לא הבנתי למה. החברה מהקיבוץ רצו אלי וראו מה קרה לי, והסבירו לי שהיא המליטה ופחדה על הגורים שלה. הכלבה ממש פצעה אותי והיו צריכים לאשפז אותי. כעבור זמן מה כשיצאתי מבית החולים אמרתי להם שאני רוצה להפסיק ללמד שם, וחזרתי הביתה והתנתקתי מהתנועה.

חזרתי הביתה והמשכתי להיות חולה והתחילו לבוא לבקר אותי מההכשרה. שאלו אותי 'איך את מרגישה' וביקשו שאחזור.. לא חזרתי. התנתקתי מהם, והייתי בת 19. החלטתי שאני צריכה לעבוד וללמוד. אז עבדתי כל היום בבית ספר יהודי ביאליק היכן שאבי היה מנהל בהתחלה, ובערבים למדתי בבית ספר ממלכתי – את לימודי התיכון – כי בזמן התיכון למדתי בסמינר ועבדתי. מבית הספר בו לימדתי הייתי נוסעת ישר לממלכתי ללמוד בעצמי. הייתי יושבת באיזה בר קטן שכבר הכירו אותי בו, ושם הייתי לומדת ועושה שיעורי בית, ואז הייתי נכנסת ללמוד: Liceo de Señoritas Sarmiento.

היינו שם שלוש בנות יהודיות והיתר לא יהודיות, כולן מבוגרות (וכולן בנות). היו לי חברות מדהימות לא יהודיות, למדנו מ-7 בערב עד 11 את כל המקצועות הכלליים – מתמטיקה, גיאוגרפיה וכו'. השלמתי שעות בחופשות כך שחמש שעות שבועיות עשיתי בשלוש.

סיימתי את הLiceo, וב-1961 באתי לארץ באונייה עם קבוצה של מורים יהודיים להשתלמות למשך שלושה חודשים. למדנו, נסענו, הכרנו פה בארץ קבוצה מדהימה, חגיגה אחת גדולה. חזרנו לבואנוס איירס והם הכריחו אותנו ללמד כי היינו צריכים להחזיר להם את הוצאות הנסיעה, אז נשארתי עוד שלוש שנים בבית הספר. אחר כך התפטרתי וב-1965 עליתי לארץ.

אהבה פנים מול פנים

בשנות ה-40 המשפחה של בעלי עברה לפרנה. בהמשך, ב-1963, כשעלו לארץ, עברו בבואנוס איירס, ובאו להתארח במלון בעיר אחרי שיצאו מפרנה וסגרו את העסקים – שני הורים וארבעה אחים. כשבאו למלון באתי עם אימא ועם אטל (דודה שלי) וכולם להיפרד מהם ולהגיד להם נסיעה טובה, וככה בצד טויו שאל אותי: 'אם אני אכתוב לך את תעני לי?' אמרתי לו שאני לא אוהבת anores apistolares = אהבות בכתובים, וכשאני אבוא לישראל אנחנו ניפגש, וכך היה. בארץ נפגשנו, התחתנו, והקמנו את המשפחה היפה שלנו!

מסר לדור הצעיר 

אחרי כל המהומות שהיו בעולם נגד היהודים בפוגרומים ואנטישמיות בשואה, הילדים והנכדים שלנו צריכים לדעת שבאמת אין לנו ארץ אחרת. שכאן זה המקום שלנו, כאן היהודים צריכים להתפתח לגדול ליצור לבנות את המשפחות שלהם להתנחל ולהמשיך את בניית הארץ!

הזוית האישית

פז הסטודנטית המתעדת: בכל סיפור שסבתא מספרת יש משהו חדש שלא ידעתי עליה, על העבר שלה, על האישיות שלה שמתגלה לי. שוב למדתי כמה צריך להעריך את מה שיש לנו, וכמה אפשר להספק במועט, כמה לא מובנת מאליו קיומה של המדינה שלנו. ואני שואלת את עצמי – מה המימוש הציוני היום? האם אני עושה מספיק כדי לקדם ולפתח את המדינה היהודית? מה אני עושה כדי להמשיך את המסורת היהודית? תודה לך סבתא שאת לא מפסיקה ללמד אותי.