מאגר סיפורי מורשת

שמי עדה איצקוביץ סבתא של לוטם, ברצוני לספר ולשתף קצת על עברי ועל עליית הוריי מרומניה.

אימי קלרה כהן (גרוסמן) ז"ל ואבי אברהם כהן, ילידי רומניה עלו לארץ באוניית מעפילים. הגיעו לחוף חיפה בשנת 1947 כשהם היו בני 19 לערך. האנגלים ששלטו אז במדינה הגלו והעבירו אותם לקפריסין למשך שנה. התקופה הייתה קשה מאוד. לא היה להם מה לאכול, חילקו לכל אחד מנה יומית ובה תפוז ופרוסת לחם. מנת האוכל היומית לא הספיקה והם היו מאוד רעבים. פרטי לבוש גם לא היו להם ולכן נאלצו לתפור לבד משמיכות בגדים חמים. שנה קשה מאוד הייתה להם בקפריסין, בסיומה עלו לארץ מאוד רזים וחלשים.

כשהגיעו לארץ לקחו אותם לקיבוץ נגבה. נגבה היה בעברו כפר שהערבים גרו בו, חיילי צה"ל כבשו את המקום שהפך לקיבוץ ונקרא נגבה. הוריי וקבוצת עולים נשלחו לשם, אבא שלי התגייס לצבא ושירת כחבלן. בזמן שירותו הצבאי נישא לאמא שלי בקיבוץ בשנת 1949. החתונה הייתה חתונה משותפת למספר זוגות כפי שהיה נהוג בזמנים הללו. הוריי חיו מס' שנים בנגבה, לאחר מכן עברו לקיבוץ חולדה ומשם עברו לצופית בכפר סבא.

באוגוסט 1951 נולדתי וכעבור שמונה ימים הוריי עברו איתי להתיישבות בקקון בעמק חפר שהיה יישוב ערבי שנכבש, היישוב היה מספר בתים ללא תנאים סניטרים כלל. צה"ל כבש את היישוב הערבי אך הערבים לא וויתרו עליו בקלות והמשיכו להילחם עליו, הם ירו לעברו מדי ערב. היישוב כלל שמונה משפחות יוצאי צבא. כעבור כשנה נבנה מושב קרוב לקקון שנקרא מושב אמץ וראשי התיבות שלו: ארגון משוחררי צה"ל.

הוריי והמתיישבים מקקון עברו למושב זה, שם קיבלו בית ועבדו בחקלאות. הם גידלו תפוחי אדמה, מלפפונים, עגבניות, קנו חמש תרנגולות ולאט לאט התקדמו, קיבלו מהסוכנות גם פרה אחת ולאחר מכן עוד אחת ולאט לאט בנו משק לתפארת.

מושב הקימו גן ילדים שהיה מאוד מורכב ורב גילאי, מגיל שנתיים ועד גיל תשע. לא היה בית ספר. את הגן ניהלה גננת מקסימה שהייתה גם המורה וגם הגננת. הילדים הגדולים דאגו לילדים הקטנים. אני זוכרת את עצמי בגיל שנתיים וחצי הולכת מגן הילדים הבייתה, ללא כבישים ללא מדרכות רק כורכר. זכור לי מקרה שבאחד הימים הגעתי הבייתה מהגן, ביום זה הוריי היו בשדה (כבכל יום) ועל סף הדלת היה שק, נשכבתי על השק ונרדמתי. אימי באה בריצה מהשדה וראתה אותי ישנה על סף הדלת ומייד הרימה אותי וחיבקה אותי עם דמעות בעיניים. תמיד חיכתה לי בבית וכנראה ביום זה נאלצה להתעכב בשדה.

כך גדלתי כשכל דבר שנקנה וכל מאכל שאמא בישלה על הפתילייה היה עולם ומלואו. הייתה תקופת צנע ולא היה מספיק אוכל. כל אדם קיבל תלוש שהיווה זכות לקבלת מוצרי מזון, יש אנשים שמכרו את זכות הביצה או חתיכת עוף ואמא שלי קנתה מהם את התלוש כדי שתוכל לתת לי לאכול ביצה כל יום. גדלתי יפה, מעולם לא היו לנו דרישות, ידענו להעריך כל דבר. בשנת 1956 נולדה אחותי כשאני הייתי בת חמש וההשמחה הייתה מאוד גדולה. מאוד אהבנו ולפעמים גם רבנו אך גדלנו באהבה רבה ועד היום הזה.

למדתי בבית ספר יסודי שאליו הגיעו תלמידים משלושה מושבים היה מאוד נחמד, ילדות נהדרת, ללא מותרות, אך עם הרבה שמחת חיים. קיבלנו גם את הקושי בהבנה ובשאיפה להתקדם וכך אכן קרה. גדלנו בכיף, למרות שלפעמים היה דיי קשה. ההורים עבדו מאוד מאוד קשה גם ברפת וגם בשדה, בנוסף אבי גם בנה רפתות במושב. אך עם כל הקושי, העומס והמורכבות, נערכו מסיבות בחגים. חג העצמאות היה החג הכי חשוב ושמח במושב, רקדו אפילו על השולחנות, אנשים פשוט שמחו והיו מאושרים על חיי עצמאות במדינה שלהם שבנו אותה ונלחמו עליה. למרות הקשיים תמיד היה טוב והיתה הרבה אופטימיות ואמונה בדרך ובעשיה.

בגמר בית ספר יסודי, למדתי בבית ספר תיכון על שם רופין בעמק חפר. לאחר לימודיי התגייסתי לצבא ובקשתי כל תפקיד העיקר לשרת בשטחים הכבושים ואכן שירתי בבקעה בבסיס צנחנים, שירתי בחיל הקשר. הייתי חיילת מצטיינת וביום עצמאות קיבלתי את אות הכבוד מנשיא המדינה זלמן שזר ז"ל. נישאתי לאחר תום השרות לבחיר ואהוב ליבי עד היום. יחד הקמנו משפחה לתפארת. בני הבכור, בן חמישים נשוי ואב לשלושה בנים. בתי, נשואה ואם לשלושה בנים, בני הצעיר, נשוי ואב לשתי בנות. יש לי שמונה נכדים מקסימים. אנו שמחים ומאושרים ומבקשים רק בריאות טובה לכולם.

הזוית האישית

סבתא עדה: "היום החיים הרבה יותר קלים במובנים מסויימים אך יש קשיים ומורכבות בכל תקופה, אך תמיד אנחנו אומרים תודה על היש."

הנכד לוטם: "היה לנו מאוד כיף, זמן איכות עם סבתא הוא זמן מיוחד, למדתי על הילדות של סבתא שלי, על סבתא רבתא ז"ל וסבא רבא שלי. מאחלים אחד לשני בריאות, אושר והצלחה בחיים."