מאגר סיפורי מורשת

שמי רונית איזביצקי (שליסל), נולדתי בתאריך: 29.10.1957. נולדתי בארץ ישראל, הורי התגוררו בעיר רמלה. משמעות שם המשפחה המקורי שלי "שליסל" הינו בגרמנית – מפתח.

כשאחותי הצעירה היתה ילדה, היא יצאה למשלחת לגרמניה, הם השאירו את המפתחות במלון, השומר הגרמני אמר "שליסל?!" ואחותי נבהלה ולא הבינה מאיפה הוא יודע את שם משפחתה, כך גילתה ששם המשפחה שלה משמעותו "מפתח"…

סבתא רבתא צביה

אמי צביה שליסל (שפירא), נולדה כתאומה אחת מצמד בנות, בירושלים בשכונת גאולה, למשפחה דתית. אבא שלה היה בשבי ולאימא שלה לא היתה יכולת כלכלית לטפל בילדים. כל האחים נשלחו למנזר ושם הם גדלו. אמי ודודתי (אחותה התאומה) נשלחו לבית יתומות, הסיבה לכך היתה כי הן היו בנות שנתיים באותו הזמן.

בגיל 12 סבתא שלי הוציאה אותן מבית היתומות והוציאה את האחים שלה (דוד, שמשון ושרה מהמנזר) ואילו עזרא, אחיה של אמי, נעדר ומעולם לא מצאו אותו.

כשסבא שלי היה בשבי במצרים, לא היה לה כסף לגדל את הילדים, אז סבתא עבדה בעבודות שונות כמו בנקיון למשל. לא היתה לה ברירה מלבד לפזר את הילדים במוסדות השונים. כשמצבה השתפר היא אספה חזרה את כולם, מלבד את עזרא אחיה, כשרצו לקחת אותו בחזרה, הילד לא נמצא יותר ועד היום איש לא יודע לאן נעלם אחיה עזרא. למרות שחיפשו זמן רב.

אימא שלי ודודה שלי התגייסו לצה"ל למרות שזה לא היה מקובל בסביבתן, כי הן הגיעו מבית מאוד דתי. אימא שלי היתה חובשת בצבא ואחרי שהשתחררה היא עבדה כאחות בבית החולים.

סבא רבא חיים

אבא שלי, חיים שליסל, נולד בפולין, למשפחה דתית, אבא שלו היה רב והם היו משפחה ברוכת ילדים. כשהתחילה המלחמה והגרמנים הגיעו לעיר טרנובז'ק הם העבידו את אבא שלי כשהוא היה נער צעיר. הוא נאלץ לסחוב דליים עם מים, הוא סיפר לי שפעם אחת חייל גרמני היה טוב אליו ועזר לו.

יום אחד הגרמנים ריכזו את כל יהודי העיר בכיכר העיר וגרשו אותם. הם נדדו ברגל כל בני המשפחה וברחו מהגרמנים. לכל מקום שהגרמנים הגיעו- הם המשיכו הלאה וככה הם ניצלו.

בגיל 16 אבא שלי התגייס לצבא האדום (הוא שיקר כשסיפר את גילו ואמר שהוא בן 18, כי אחרת לא היו מגייסים אותו). הצבא האדום היה הצבא הרוסי והוא נלחם בגרמנים. כשהסתיימה המלחמה הם יצאו באונייה לארץ ישראל, כשהם הגיעו לחופי הארץ, הבריטים שהיו בארץ לא נתנו להם להכנס והם גורשו לקפריסין.

בקפריסין אבא שלי אימן את הצעירים בלוחמה. היתה לו הכשרה צבאית מהצבא הרוסי. כך גם הצעירים (נשים וגברים) יכלו להצטרף ללוחמים של ארץ ישראל. כשסוף סוף הגיע לארץ (בפעם השנייה) בשנת 1947 הוא התגייס לפלמ"ח. ואחרי הקמת המדינה הוא התגייס לצבא ובמלחמת העצמאות הוא לחם בחטיבת הראל תחת פיקודו של יצחק רבין.

ההורים שלי נפגשו ברמלה, אבא שלי היה בן 30 ואימא שלי בת 21, והם התחתנו ונולדו להם שישה ילדים. בן אחד וחמש בנות. אני האחות השנייה, הבכורה מבין הבנות.

ילדותי גדלתי ברמלה, לגן הילדים הלכתי בגיל ארבע, כמו שאר אחיי. אימא שלי גידלה אותנו בבית עד גיל זה. אבא היה המפרנס הראשי בבית ועבד כנהג משאית כל חייו, כל בוקר היה יוצא מוקדם, עוד לפני שהתעוררתי ובדרך כלל היה חוזר אחרי שכבר הלכתי לישון…

תקופת בית הספר

למדתי בבית ספר "מענית", בית ספר יסודי בו לימדו אותנו, חוץ מהמקצועות הרגילים גם חקלאות, תזונה, כלכלת-הבית ומלאכה. בבית ספר לימדו אותנו דברים כמו תפירה, סריגה, בישול, נימוסים והליכות, תחומים חשובים שהיום כבר לא מלמדים בבית הספר.

בהפסקות שיחקנו גומי, קלאס, חמש אבנים, חבל, הקפות, מחניים ועוד משחקים, את כל המשחקים האלה היינו משחקים גם בשכונה ובנוסף שיחקנו ארבע מקלות, תופסת ומחבואים. תמיד אהבתי לשחק והייתי טובה בכך.

בכיתה ב' התחלתי לנגן באקורדיון, נסעתי עם אבא שלי באוטובוס לקנות את האקורדיון שלי, בבית הספר הייתי מנגנת במסיבות ובטקסים.

בכיתה ג' התחלתי ללכת לצופים, הייתי בשבט "אחווה" ברמלה, היו לנו פעולות באמצע השבוע ובשישי שבת.

ליד הבית שלנו היה מגרש כדורסל, בתחילת התיכון הקימו לראשונה קבוצת נשים ששיחקה כדורסל, אנחנו יזמנו אותה, זה לא היה מקובל אז באותה התקופה, הייתי הקפטן של הקבוצה וכשגדלתי גם אימנתי את הקבוצה, לימים היא הפכה להיות הקבוצה הכי טובה בארץ… אך לא בתקופה שלי… קבוצת הנשים "אליצור" רמלה.

תקופת הבגרות

למדתי בתיכון "אזורי רמלה לוד" שנחשב בית ספר טוב. בתקופת התיכון הייתי הולכת לקורסים בחופש הגדול, קורסים כמו צילום, כדורסל, מצילים חובבים והכרתי שם חברה מחיפה שהיא חברה שלי עד היום.

אהבתי להשתתף במשחים, כל שנה השתתפתי בשלושה משחים: צליחת הכנרת, משחה אנדרומדה בים התיכון ומשחה במפרץ אילת, וכך הייתי מקבלת את מדליית "שלושת-הימים" מידי שנה. ההורים שלי היו לוקחים את כולנו, היינו יוצאים באמצע הלילה בשביל להגיע מוקדם בבוקר למשחים.

בתקופה זו עזרתי להורים שלי לגדל את אחיותיי הקטנות, כשהייתי יוצאת עם יצחקי, (שהיה חבר של אחי, יעקב, והם חברים עד היום) הוא היה ממתין שארדים את אחיותיי עם סיפור ושיר לפני השינה ואז היינו יוצאים לבלות יחד.

משפחה, מקצוע ועיסוק

כשסיימתי את התיכון נרשמתי ללימודי עתודה, הוראת חינוך גופני, בבאר שבע. בגמר הלימודים, התגייסתי לצבא ועשיתי קורס סמלי כושר קרבי, שרתתי כמדריכת אימון גופני בבסיס "צריפין" ובאותו זמן התחתנתי עם יצחקי.

החתונה נערכה בבריכת השחיה ברמלה, אפשרו לנו להתחתן בחצר הבריכה מכיוון שעבדתי שם כמצילה. מיד אחרי שירותי הצבאי נולד בננו הבכור, עוז.

וביום שאימא, רעות, נולדה, בבוקר עוד הדגמתי "צעד וחצי" בשיעור ספורט בבית-ספר שבו לימדתי, עם הבטן הגדולה…

מגשימים חלום – במושב שילת

ליצחקי היה חלום לגדל ורדים, ואני הצטרפתי לחלום שלו. בשנת 1984 עברנו מהדירה ברמלה למושב שילת, עם עוז ורעות (אימא של יובל) כשהיו בגיל הגן. הייתי אז בשנת שבתון מעבודתי כמורה והתחלנו לגדל ורדים בחממות. את הוורדים ייצאנו להולנד וגרמניה, באותה השנה פרשתי מעבודתי בהוראה.

באותם שנים נולדו לנו עוד שני בנים: דודים של יובל, גל ואור.

עד שנת 2000, במשך למעלה מ – 15 שנים, יצחקי ואני השקענו את זמננו בגידול הילדים ובטיפוח הוורדים בחממות. באותה התקופה נחשבנו למגדלים טובים, הוורדים שלנו זכו בפרסים על איכותם ויופיים.

את הוורדים החלנו לשווק בבורסה תחת מותג ואריזה שפיתחנו, למותג קראנו "פלורוז" (FLOWER, ROSE) מכיוון שהשם הכיל בתוכו את המילים: וגם את השמות אור ועוז (OR, OZ) – שמותיהם של בנינו הבכור והצעיר, דודים של יובל.

בשנת 2000 חל משבר בענף ייצוא הורדים ואנחנו נקלענו לקשיים כלכליים בעקבות ההשקעות הכספיות הגדולות שנדרשו לחימום החממות בחורפים הקרים וההשקעה בקטיף, אריזה, השקייה וכו'…

במקביל הוקמה העיר מודיעין, יצחקי ואני הקמנו חנות שבה מכרנו את הוורדים שגידלנו לתושבי מודיעין והסביבה. לחנות קראנו על שם מותג הוורדים שלנו "פלורוז".

ועד היום אני עובדת בחנות שגדלה והתפתחה מאז, כל הילדים שלנו עובדים איתנו והנכדים עוזרים מידי פעם, גם יובל מכירה את כל הצוות ויודעת לעבוד עם הפרחים.

 תמונה משפחתית – מהאתר שלנו פלורוז – שילת

הזוית האישית

סבתא רונית: יובל נכדתי האהובה, אנחנו נפגשות בכל יום. זו הפעם הראשונה שאני מספרת את סיפור ילדותי וסיפור משפחתי. מאוד שמחתי לספר ליובל שהתעניינה בכל פרט ושאלה הרבה שאלות התרגשתי לתעד ולשמור .