מאגר סיפורי מורשת

 כיום פירחה זוכה ליהנות מפרי עמלה- אירוח בביתה עם הילדים והנכדים, שמחה שלא ניתן להחליפה בעד שום הון בעולם.

בילדותי גרתי בבית רגיל עם משפחה רגילה. יש לי אחות אחת ושישה אחים. לא למדתי בבית הספר וכבר בגיל 15התחתנתי בשידוך. בעלי היה עשיר, הייתה לו חוות סוסים וברשותו היו הרבה סוסים. כשהייתי הולכת לבאר, הוא היה רוכב על סוסים. הוא היה שואל אם אני צריכה עזרה, כדי להכיר אותי  עד ההחלטה שלנו להתחתן. ערכנו חתונה קטנה וצנועה עם פחות מעשרה אנשים, הרב בירך אותנו ואז החתונה הסתיימה.

במרוקו עבדתי כעקרת בית, בעלי עבד בחנות גדולה והיה המפרנס היחיד וזה הספיק לנו, הכל היה בסדר ושום דבר לא היה חסר לנו. בגיל 19 ילדתי את בני בכורי מיכאל ולאחר שנתיים ילדתי בת בשם סימה.

בשנת 1954 עליתי לארץ (הייתי בערך בגיל 21) יחד עם בעלי, שני הילדים ואמא של בעלי. הוריי נשארו במרוקו ואחרי כמה שנים גם הם עלו ארצה.

בעלי עבד בבית הספר "אליאנס" ואני עבדתי מאוד קשה בבית, תמיד דאגתי להכין אוכל לחגים. כולם אהבו את האוכל שלי ואהבו מאוד להתארח אצלי.

יש לי עשרה ילדים, שלושים נכדים ושלושים וחמישה נינים, בגלל זה יש לי הרבה אירועים שאני חוגגת עם המשפחה, כמו: בר מצווה, בת מצווה, חתונות וברית מילה. בקרוב תתקיים חתונה לנכדה שלי.

הייתה לי בת שקראו לה אתי, מכולם הייתי הכי מחוברת אליה. לפני כשלוש שנים היא נפטרה. אני לא יכולתי לקבל את העובדה הזאת ומרוב עצב הכחשתי את העובדה שזה קרה. בעקבות זאת החלטתי לשנות משהו בחיים שלי, הלכתי למרכז היום של בית האבות הספרדי על מנת להפסיק לחשוב על זה.

מאז אני מקפידה ללכת למרכז היום, וכך אני מעבירה את הזמן שלי: אני קמה בבוקר, מגיעה לשם, אוכלת, מציירת ומשתתפת בפעילויות מגוונות של המקום, כולל השתתפות בתכנית הקשר הרב דורי. בתום הפעילויות אני מגיעה הביתה, נחה ולאחר מכן, הילדים שלי מגיעים לבקר וזה עושה לי טוב על הלב.

הזוית האישית

פירחה: "ההשתתפות בפעילויות במרכז היום ובתכנית הקשר הרב דורי מאפשרים לי לשכוח מהכל."