מאגר סיפורי מורשת

שמי סינדי (ג'ן) וינבוים. נולדתי בתאריך 9.1.1958 בבית החולים הר סיני בעיר ניו יורק, להוריי ביאטריס (איידה) וצבי (הירש) שנקר. אני קרויה על שם שתי הסבתות שלי, לא הכרתי אף אחת מהן. אבי נולד בעיר גלובוק ברוסיה ואמי נולדה בניו יורק שבארה"ב. אמי נולדה בשנת 1914. היא התייתמה מאביה כשהייתה בת 9 וגודלה עם שלושת אחיה על ידי אמה בלבד.

אבי נולד בשנת 1904. הוא הקים משפחה ברוסיה והיו לו שתי בנות שהיו בנות 3 ו – 5 כשפלשו הגרמנים לרוסיה. משפחתו נספתה בשואה יחד עם הוריו ושמונת אחיו (עד היום לא יודעים מה עלה בגורלם), שניים שרדו. לאחר פלישת הגרמנים הצטרף לפרטיזנים עם אחותו חנה, אח שלו מרדכי נשלח לסיביר. הם הגיעו מאיטליה אחרי המלחמה לארה"ב עם אחיו, אחותו ובן אחותו מייקל (מיכאל, מאיר). לאחר מכן הקים אבי משפחה חדשה במקום זו שנספתה בשואה. הוא נשא את אמי לאישה, בשנת 1953 נולד אחי סטפן (סטיב) ולאחר מכן – אני.

גדלתי בעיר ניו יורק באזור שנקרא פלורל-פארק, למדתי בבית הספר היסודי PS115. היו לי חברות מהשכונה ומבית הספר אז, בימינו כל שנה התחלפו הכיתות והתלמידים. אני ואחי גדלנו בבית והיו הרבה מריבות שבהן הרגשתי שזה פשוט לא בסדר. מפני שגרתי באיזור עם מזג אוויר חורפי מאוד וקר, אני ואחי נקלענו למספר מקרים לא נעימים: כשהייתי בכיתה א' הלכנו לבית הספר בבוקר והיייתה סופת שלג בזמן שהיינו בבית הספר. בדרך הביתה מבית הספר עם סטיב אחי הגדול, תיק בית הספר שלי אבד בשלג העמוק ואימא שלי, שחיכתה לנו בפתח ביתנו, לא הבינה למה בכיתי וסיפרתי לה שהתיק אבד בשלג… מקרה נוסף הוא שחגגתי יום הולדת והזמנו את החברים שלי לכיתה למסעדה שבה האוכל היה מגיע על רכבת. מכיוון שהייתה סופת שלגים באותו יום אף אחד לא הגיע ליום הולדת שלי…

עליתי לחטיבה שם למדתי ספרדית. בתיכון קיבלתי מדליה מהעיר ניו יורק על רמתי הטובה בספרדית, הייתי בכיתת מנהיגות ובמועצת התלמידים והתנדבתי בהרבה מקומות, אספתי כסף לדברים חשובים למשל… לארגוני מחלות. בתיכון אבי לא הרשה לי להסתובב עם ילדים לא יהודיים וזה היה קשה כי הם היו חלק מהחיים שלי, מהשכונה, מהרחוב מבתי הספר ורובם היו לא יהודיים. אחר כך, כשניסיתי להתקבל לאוניברסיטה לא התקבלתי בזכות הציונים, אלא התקבלתי בזכות המנהיגות.

בשנת 1977 בשנתי האחרונה באוניברסיטה (סטוניברוק) ביקרתי בארץ פעם ראשונה והתאהבתי במקום. מיד לאחר חזרתי לארצות הברית צלצלתי לאבי ואמרתי לו שאני רוצה לחזור לארץ, במהלך השיחה התרגשתי מהחלטתי לחזור מפני שבאמת ממש אהבתי את ארץ ישראל, כמובן שאבי הסכים. החלטתי לחזור לארץ לסמסטר ולמדתי באוניברסיטת תל אביב. הכרתי חברות אמת שעד היום אני איתן בקשר, הרגשתי כמו ישראלית אמיתית.

יום אחד קרה פיגוע "אוטובוס הדמים", עד אז לא ידעתי דבר על מלחמות ועל פיגועים ומטעני חבלה, פחדתי מאוד. התקשרתי לאבי ולחברתי הטובה שגרה בארצות הברית מהטלפון הציבורי מפני שכולם מאוד דאגו לי. היחידי שהיה יכול להרגיע היה בעלי לעתיד, מכיוון שהוא היה במילואים ושמר עלינו. באותם ימים עוד לא שלטתי לגמרי בשפה העברית והכרחתי את כולם לדבר איתי אך ורק בעברית, הפיגוע לימד אותי מה זה להיות ישראלית. לא הבנתי למה יש ביום העצמאות וביום השואה צפירות, מכיוון שבארצות הברית הימים האלו היו ימי שמחה וימי חג, הפיגוע לימד אותי מדוע.

אבא שלי תמיד רצה שאני אחיה פה עם יהודים, אתחתן עם יהודי ואקים משפחה יהודית, מפני שמה שהוא עבר בשואה גרם לו לחוש שלא טוב יהיה אם אשאר בארצות הברית ושאחיה בין אמריקאים לא יהודים. אבא שלי גדל בבית מאוד עשיר להורים עשירים והשואה שינתה בו הכל. המלחמה השפיעה עליו, רואים את השינוי שחל בו, מבחינה פיזית ונפשית. הוא גם נפצע בזמן המלחמה, ירו בו בגב באזור התחתון. בתמונה אחת שיש לי הוא יפה תואר ושמח בחלקו, בתמונה השנייה הוא נראה זקן – למרות שהיה רק בן ארבעים ושמונה וגם נראה חסר שמחה, כי באמת היה כזה.

אבי הגיע לארצות הברית כי בני דודים שלו היו שם, בלי כלום, כמו עני. בני הדודים שלו לא עזרו לו למרות שהם היו די עשירים, כי הם הגיעו לשם לפני המלחמה. אבי עבד יום וליל (חוץ משבת) כדי לבנות את עצמו בארצות הברית. הוא היה מסתובב עם עגלה, מוכר דברים ואז הוא בנה עסק שהצליח לו מאוד. אני חושבת שבדברים אלו אני ואבי דומים, שנינו בנינו את עצמנו בארץ חדשה עם שפה שונה, אנשים זרים וצורת חיים אחרת. בהחלטה שלי לעלות לארץ ישראל, הגשמתי את חלומו של אבי לעלות לארץ ישראל, לאחר עלייתי, שאר משפחתי עלתה גם כן לארץ.

הקמתי משפחה בשנת 1979 כשנולד דן (דני) בני הבכור. ב -1982 נולדה גלית (צביה), שנקראה כך על שם שני סביה, צבי וגדליהו. בני השלישי מיכאל (מייקל, מאיר) נולד בשנת 1985 ונקרא על שם בן דודי שנפטר שנה לפני הולדתו של מיכאל. עבדתי כסוכנת נסיעות כי עוד לא רכשתי את השפה העברית, למרות שרציתי להיות בכלל עובדת סוציאלית כי רציתי לעזור לאנשים.

משנת 2010 אני חלק מעמותת חץ, הארגון הישראלי לבריאות הכבד. אני מנהלת קבוצות תמיכה לחולים במחלות הנדירות של הכבד ועוזרת לאנשים בדרכם להשתלות, כאשר אני עושה זאת אני מרגישה שאני תורמת את חלקי לאנשים שצריכים אותי. אני גם ממלאת בכבוד את תפקיד הסבתא לשבעת נכדיי בארץ חלומותיו של אבי ומרגישה ישראלית לחלוטין, לא אמריקאית. כיום אני מרגישה ששלא הייתי מסוגלת לחיות בארה"ב, למרות שהרבה חברים ומשפחה שלי חיים שם.

הזוית האישית

יובל הנכדה המתעדת: תכנית הקשר הרב דורי העלתה הרבה סיפורים ושאלות חדשות שסיפרנו אחת לשנייה, למדתי להכיר יותר טוב את הילדות של סבתא ואת הרגשות שלה, הייתי רוצה להגיד לה שאשמח לעוד חוויות דומות (לתוכנית הקשר הרב דורי).

סבתא סינדי: החוויה בתכנית הייתה חשובה מאוד כי עלו סיפורים על ילדותי וההמשך בארץ, הסיפורים הללו אף פעם לא עלו עם נכדתי לפני כן.