מאגר סיפורי מורשת

שמי נועם שרף, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי, תמר בן שושן- חדד.

הוריה של סבתי, דוד וקונפיטה חדד (ז"ל), נולדו באי ג'רבה שבתוניס. האי ג'רבה הוא אי בים התיכון ליד חופי צפון אפריקה, המשתייך לתוניסיה. האי ג'רבה היה נחשב למקום של צדיקים. מקור שם המשפחה חדד הוא נפח, עבודה שהיו עובדים בה בתוניס, המקצוע של אביה היה צורפות.  הוריה, קונפיטה ודוד חדד, הכירו בתוניס בגיל מאוד צעיר והתחתנו.

בבית ההורים דיברו ערבית ועם עלייתם ארצה בשנת 1948 רכשו לאט לאט את השפה העברית. לסבא דוד וסבתא קונפיטה נולדו שני תינוקות בתוניס שנפטרו בלידתם. בנוסף לרדיפות של האוכלוסיה המוסלמית את היהודים והשתוקקות לעלות לארץ ישראל הקדושה, יחד עם הצער הגדול של אובדן שני הילדים בתוניס, הם עלו לארץ ישראל. הסבתא הסתירה את דבר היותה בהריון כאשר עלו לאונייה לארץ ישראל מאחר והשלטונות הצרפתיים לא הסכימו שנשים בהריון יעלו לאונייה, היא קשרה בסדין את בטנה על מנת שלא יראו שהיא בהריון. כמו כן, כאשר הם עלו לאונייה זרקו להם את כל המסמכים שהיו להם ולכן בתעודת הזהות אין תאריך לידה מדויק, ותאריך הלידה נרשם: 1.1.1919 לסבא דוד ו- 1.1.1929 לסבתא קונפיטה (*מקור השם קונפיטה הוא סוכריה).

הוריה של סבתי הגיעו בשלום ארצה ובתהליך ארוך ומייגע קיבלו דירה משותפת עם עוד משפחות במושבה הגרמנית בירושלים. לאחר מספר שנים עברו לדירת עמידר בשכונת תלפיות בירושלים. ההורים עבדו בעבודות מזדמנות למחייתם. עם השנים נולדו 12 ילדים בריאים ברוך ה' – שבעה בנים וחמש בנות, בינהן סבתי תמר. המשפחה המשיכה לשמור באדיקות על המסורת הדתית, התפילות, המנהגים, והמאכלים המסורתיים ושמחו מאוד לגור בארץ הקודש.

סבתא קונפיטה וסבא דוד ז"ל

סבתא מספרת: "עם עלייתנו ארצה היו אלה ימי הצנע, ההורים שלנו היו עושים כל שביכולתם על מנת לספק את הצרכים הבסיסיים שלי ושל אחיי, מזון, לבוש, ספרים וכו'. ההתנהלות היומיומית השוטפת לא היתה כמו היום, לא היתה מכונת כביסה, הכביסה כובסה ביד, ולא היו מכשירי החשמל שקיימים היום בכל בית. בזמנו הכל היה ידני ומסורבל אבל היתה הרמוניה ושמחה שתמיד נזכור אותה לטובה.

אני זוכרת את חברות הילדות שלי שרה ושושנה איתן. הייתי משחקת אחר הצהריים בחמש אבנים, גולות ומשחקים שאנחנו היינו ממציאות להעביר את הזמן.

מאלבום התמונות 

למדתי בבית הספר "בית יעקב" שכלל חטיבת ביניים ותיכון יחד, למדתי את מקצוע התפירה. המקצועות המקצועיים עניינו אותי יותר מהמקצעות העיוניים אך לא עסקתי בתפירה.

לא שירתי בצבא מטעמי דת ובזמני לא היה שירות לאומי שניתן להתנדב אליו. עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד בחנות נעליים במרכז העיר "וייל", מאוד אהבתי את המקצוע ונהייתי מומחית להתאים לאנשים נעליים, וגם מאוד אהבתי את קשרי הלקוחות ומתן שרות מהלב.

אני כן זוכרת את מלחמת יום הכיפורים כמלחמה מאוד קשה. אחי הבכור נקרא למילואים וחששנו מאוד לשלומו, הייתי ישנה עם אשתו, הייתה להם תינוקת קטנה וברוך ה' הוא שב לשלום.

הכרות, נישואים ובניית משפחה

את סבא אהרון ז"ל הכרתי דרך חברה שעבדה עימי בחנות הנעליים, היא הציעה לי להכיר בחור נחמד וטוב לב שעובד במשטרה. נפגשו והתאהבנו ולאחר מספר חודשים החלטנו להתחתן ולהקים בית יחדיו. נולדו לנו ארבעה ילדים: בת ושלושה בנים, וברוך ה' יש לי היום שמונה נכדים ושני נינים. לצערי בעלי נפטר ממחלת לב בהיותו בן 56, אבל דמותו מלווה אותנו תמיד ברגעים שמחים וגם פחות.

אירוע בו המשפחה חגגה יחד

אני זוכרת במיוחד את יום הולדתי ה- 70 בשנה שעברה, המשפחה השכירה וילה במושב בדרום לשישי-שבת וחגגנו יחדיו כל הילדים, הנכדים והנינים, עם ארוחות שבת משפחתיות וטעימות, הכינו לי מצגת מרגשת וחידון עם שאלות עליי – על הילדות שלי, על דברים שאני אוהבת ולא אוהבת ועוד משחקים מהנים. כל הנכדים והילדים ידעו את התשובות. זה היה משמח ומקרב, נהנינו מאוד כולם יחדיו כמשפחה מאוחדת.

יציאה לגימלאות וחוויות היום יום

לפני כשלוש שנים פרשתי לגימלאות לאחר שעבדתי ברצף קרוב ל-50 שנה בחנויות נעליים. היום אני נהנית לבקר את נכדי וניניי, לעשות הליכות בוקר, לנסוע לחו"ל עם ילדי ואחיותיי, לבשל, לעשות קניות, לראות סדרות, כמוכן שלא מוותרת כל בוקר על התפילות לבורא עולם ומקווה להמשיך בבריאות להנות ממשפחתי היקרה.

תקופת הקורונה

תקופת הקורונה לא היתה פשוטה, המרחק מהמשפחה והנכדים והשבתות שלא היינו יחדיו הקשו מאוד. אבל תמיד השתדלתי לקחת הכל ברוח טובה ולקוות שזה יחלוף מהר. הנכדים והנינים היו מתקשרים בווידאו והיינו מתראים דרך המסכים.

מסר לדור הצעיר – סיפור עם מוסר השכל

כשהייתי בת 12 חגגו לי בת מצווה והוריי קנו לי מצלמה. מאוד אהבתי לצלם וכל התמונות המשפחתיות תועדו על ידי. הייתי מאוד אוהבת לתעד אירועים משפחתיים, תמונות בחגים, חנוכה, פורים, שלג בירושלים ועוד.. כשאחים שלי היו קטנים הם לא אהבו להצטלם ואני מאוד התעקשתי על כך, ואציין כי היום הם מודים לי כי זה התיעוד הכמעט יחיד שהם יכולים להראות לילידם ולנכדים שלהם. התרגשתי מאוד לקבל את המתנה הזו, מבחינתי זה היה אוצר ושמרתי על המצלמה כדבר יקר ערך!

וזה מה שאני רוצה להעביר לך נועם נכדי היקר – את הפשטות של פעם, בלי הרבה כסף בלי הרבה שפע, הסתפקנו במועט, הערכנו כל דבר והיינו מאושרים בחלקנו.

והמסר שלי היום הוא: תהיו מאוחדים, תתעדו רגעים חשובים תכבדו את ההורים שלכם, את אנשי החינוך שלכם, כבדו כל אדם באשר הוא אדם. כי מאחורי כל בן אדם יש סיפור חיים ענק.

בהצלחה גדולה, אוהבת – סבתא תמר!"

סבתא תמר עם אחיה

אני וסבתא בחנות הנעלים בה עבדה

הזוית האישית

נועם הנכד המתעד: הייתה לי חוויה עצומה ללמוד מסיפוריה של סבתי על שורשיי, על העבר שלהם, על הקשיים שחוו בדרך עלייתם ארצה מתוניס. למדתי והתרשמתי מחיי הצניעות שחיו בארץ: הם גדלו 12 ילדים בבית לא גדול ותמיד כיבדו אחד את השני, שירתו בצבא, למדו, עבדו ועזרו להורים למחייתם, תוך כדי שמירת הערכים, המסורת והדת שעליהם שמרו מכל. תודה לסבתא תמר שלימדה אותי על שורשיי, נהנתי מאוד ללמוד ולחקור.